אגלי טל רנה

לא הוי מצי רבי יהודה למתני מהכל הוא מערה חוץ מיש בו חומץ וציר דהא אפי' ביש בו חומץ וציר מותר לערות. ולעולם עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון לבשל כדי קליפה ולת"ק כשם שאסור ליתן לתוך הקדירה כך אסור לערות עליהן מן הקדירה. ואעפ"כ לא הוי מצי התנא למתני לא יערה על התבלין משום דלא אתיא לי' למתני' פלוגתא דרבי יהודה דאתי לאפלוגי בין יש בו חומץ וציר לאין בו דלר' יהודה באמת לעולם מותר לערות. (יא) האומנם שיש לפקפק בזה ולומר שאף אם נדמה איסור מלאכת בישול לאיסור תחומין שאני התם שהוא מוליך עמו גם גוף העיסה ונחשבו מים הבלועים כטפל לגבי העיסה ובשבת כה"ג פטור על הטפל כמו המוציא אדם חי בכלי פטור אף על הכלי. ובעירובין צ"ז:

רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי' חוץ לתחום וחכמים פליגי ומוקי בגמרא בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסקינן דבטל חבית לגבי מים כמו המוציא אדם חי בכלי דפטור על הכלי כמו שפטור על האדם ה"נ מותר להוציא החבית כמו שמותר להוציא המים. וע"כ יש לומר דהיינו נמי טעמא דרבי יהודה במים בעיסה דהוי המים טפל בעיסה והקמח עיקר וכשם שמותר להוציא הקמח כך מותר להוציא את המים ורבנן דפליגי על ר' יהודה בעירובין פליגי נמי עליו בביצה. ולפי"ז הכא בתבלין אף דודאי התבלין טפלים להתבשיל. מ"מ כיון שאינו עושה מעשה רק בהתבלין ולא בהתבשיל לא שייך לפוטרו משום טפל ולא מצינו רק המוציא חי בכלי שמוציא גם החי. משא"כ בנידון דידן שאינו מבשל רק טעם התבלין:

(יב) אך כד מעיינן אין טעם ר' יהודה בסוגיא דביצה משום טפל רק דבלועים בעיסה [כן מפורש בש"ס עירובין שם דהא דביצה משום שבלועים בעיסה] חשובים כמאן דליתא. ואזדא ר' יהודה לטעמי' במסכת פרה פ"ט משנה ה' מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה אותם תקלה לאחרים ר' יהודה אומר בטלו. והיינו משום דבלועים בטיט אינם מטמאין דכמאן דליתנייהו דמי. ה"נ פוטר עליהן משום תחומין. וחכמים דפליגי בפרה פליגי נמי בביצה. וע"כ ה"נ פטור לרבי יהודה על טעם התבלין הואיל ובלוע במים:

(יג) אך יש לשדות נרגא בתירוץ זה. דיש לומר דטעם היוצא מתבלין הוא לח ומים שבתבשיל לח הוא ולח בלח אינו בלוע זה בזה אלא שמתערב וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ע"ח. דלח בלח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן בהדדי. והא מפורש בעירובין טעמא דרבי יהודה משום דהמים בלועים בעיסה:

(עי' בהשמטה) (יד) אשר ע"כ נראה ליישב באופן זה. דהנה לפי הנראה ממשניות דמס' ביצה ודמס' פרה הנ"ל דשבת וטומאה דינם שוה דמה דחשוב בעין לענין טומאה חשוב נמי בעין לענין שבת להתחייב עליו. וע"כ הרבנן דס"ל במס' פרה מים שהן בלועים בטיט מטמאים ה"נ ס"ל במים הבלועים בעיסה חייבין עליהן משום תחומין. ולרבי יהודה בין לענין שבת בין לענין טומאה לא חשובים בעין. וע"כ נראה למה שמוכח בבכורות דף כ"ב דטעם כעיקר לא אמרינן לענין טומאה. ה"נ לענין שבת אינו חייב על טעם גרידא. והא דחייב על טעם היוצא מתבלין נראה לפמ"ש הרשב"א חולין לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מ"מ לרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל חתיכת נבילה שנפלה ע"ג חתיכה כשירה חתיכה נעשה נבילה מן התורה דכיון דמינו אינו מבטלו חשוב כאלו הוא בעין ולאו משום טעם כעיקר אתית עלה. והנה מחלוקת ר' יהודה ורבנן במין במינו כתב הר"ן פרק הנודר מן המבושל דר' יהודה אזיל בתר גוש דכשהגושים שוין הוא דקרי מין במינו דלא בטיל ורבנן אזלי בתר איסור והיתר מאחר דזה איסור וזה היתר חשוב אינו מינו וע"כ היתר בהיתר לא בטיל לרבנן. ועל כן ה"נ טעם התבלין הנפלט בתבשיל אף שהתבלין לא הי' מבושלין וחייב עליהן משום בישול. והתבשיל כבר הוא מבושל ואין בו עוד משום בישול. מ"מ לא חשוב חלוקים באיסור והיתר שאין איסור יותר בתבלין מבתבשיל ושניהם אסורין לבשלם רק שהתבשיל אין בו עוד משום בישול משום דלא משכחת בישול אבל אם הי' משכחת בו בישול הי' אסור ולא דמי לאיסור והיתר דזה אסור באכילה וזה מותר באכילה אבל התבשיל אסור בבישול כמו התבלין אלא דלא משכחת בי' בישול. והבן. וגם שאין איסור מלאכה חל על החפץ רק שהאדם אסור במלאכה לא שהחפץ נאסר. וכיון שאין חלוקים באיסור והיתר חשוב מין במינו דלא בטיל וחשוב כאילו הוא בעין ואין צריך לטעם כעיקר וחייב. אבל ר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ואזיל בתר העצם ותבלין ותבשיל אינו שוין בעצם ואין כאן רק טעם כעיקר לא חיוב עליו בשבת. וע"כ בעירוי לא הי' ר' יהודה אוסר אפי' יש בו חומץ וציר כיון דאינו מבשל אלא כדי קליפה ואינו מבשל כל צורכו רק כמאכל בן דרוסאי וכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. ואף שטעם הקליפה שנפלט להתבשיל הוא נפרד מהתבלין. על הטעם אינו חייב הואיל שהתבלין והתבשיל מין בשאינו מינו הוא לרבי יהודה דס"ל במנחות מ"ב עולין מבטלין זה את זה. ואין כאן רק טעם כעיקר דאינו חייב עליו בשבת כנ"ל:

(טו) הגם שיש לפקפק לתירוץ הב' של התוס' ביצה ל"ט. תבלין בקדירה חשוב מין במינו. אולם בתירוץ ראשון לא ס"ל כן. והר"ן בפרק הנודר מן המבושל ג"כ לא סבירא לי' הכי:

(טז) ואף לפי הסוגיא דפסחים דר' יהודה אפי' בכלי שני נמי אוסר ביש בו חומץ וציר. מ"מ אם הי' שונה לכל הוא מערה לא הוי שמעינן דבכלי ראשון נמי מותר דהוה אמינא לעולם בכלי ראשון אסור ובעירוי אף דכדי קליפה מתבשל כמו בכלי ראשון. מ"מ מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא ועל טעם הנפלט מהתבלין אינו חייב לר' יהודה. אבל ליתן לתוך כלי ראשון הוה אמינא דאף באין בו חומץ וציר אסור:

(יז) ולפי הפירוש שכתבתי מוכח דעירוי מבשל כדי קליפה ולא יותר:

(יח) ולפמ"ש נסתרו דברי הצל"ח ביצה שחידש לומר דיש ביטול לענין מלאכת שבת ובמין במינו תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן עי"ש. ולפמ"ש נהפוך הוא דאדרבה לרבנן אפי' באינו מינו לא בטיל:

[לב] (א) עירוי שנפסק הקילוח כו'. דעת האחרונים דאינו מבשל אלא שמבליע ומפליט [אך המג"א בסי' שי"ח אוסר לתת בשר רותח לתוך מים צוננין