אגלי טל רנד

ואפי' כשהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום בישול, ובדפוס יש ט"ס וכתוב שאין במקום שהן וע"כ נשתבש בחידושי אנשי שם בכוונתו והגיה הרבה ונדחק בכוונתו. עי"ש. והדבר פשוט שאין צריך להגיה כלום רק לעשות מא' י' ה'. וכוונתו פשוטה דאף שהן רותחין כשיוצאין מהקומקום אעפ"כ חייב עליהן משום בישול כיון שפסק כח רתיחתן כשיצאו מהכלי ראשון וכמ"ש הר"ן בשמו]:

(ב) ובתוס' מכילתין ל"ט. ד"ה כל. כתבו אהא דתנן בפרק חבית כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלה"ש מדיחין אותו וכו' וכתבו דלפירוש הרשב"א [אולי צ"ל רשב"ם] דמפרש דעירוי ככלי ב' אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפיר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא"כ מאי ארי' מדיחין אפי' שורין נמי. ואומר ר"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל. ואע"ג דתנן לקמן אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מחזי כמבשל א"נ ה"ה שורין וכו'. עכ"ל:

(ג) ולפענ"ד דקושית התוס' הוא רק משום דס"ל לפר"ת דעירוי מבשל בכולו וכמ"ש הר"ן בשמו. אך לפמ"ש התוס' זבחים והרא"ש בדעת הר"ת דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה אדמיקר לי' כנ"ל לא קשה כלל. דהא ודאי שברגע אחת שמכה עליו הקילוח אינו מתבשל הקליפה כל צורכו אך עכ"פ מתבשל הקליפה כמאכל בן דרוסאי והא קיי"ל במנחות דכל מצד אחד כמאב"ד לאו כלום הוא וכתב הרמב"ם דבעינן שיתבשל כולו כמאב"ד ואל"כ לאו כלום הוא. וא"כ הכא דאינו מתבשל כלו אלא הקליפה לבדה ואף זאת הקליפה אינה מתבשלת כל צורכה אלא כמאב"ד פטור [ואף דבמנחות קאמר הש"ס דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי פטור דמשמע אבל אסור. היינו משום דבבשר ע"ג גחלים איירי עיי"ש. ואפי' להפשיר אסור במקום שיוכל לבוא לידי בישול אף דהפשר לאו בישול היא. אבל הכא שאינו במקום ראוי לבישול שוב אפי' לכתחילה מותר] וע"כ ניחא הא דמדיחין אותו אפי' מכלי ראשון ע"י עירוי:

(ד) ואף דר"ת אוסר לערות על התבלין היינו משום דטעם התבלין נפלט להתבשיל וטעם הנפלט מן הקליפה כולו מתבשל. ובודאי שייך בישול בטעם כדמוכח בשבולי הלקט שהביא הב"י סי' שי"ח והמג"א שם ס"ק ל"א עי"ש:

(ד) ולפימ"ש יובן לישנא דמתניתין דפרק חבית קמ"ה:

דתנן התם כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ולכאורה קשה לישנא דגמר מלאכתן דמאי אריא משים שזו גמר מלאכתן הא אפי' לא הוי אלא כמאכל בן דרוסאי סגי לחיובי חטאת. ולהנ"ל ניחא דאם לא הי' אלא כמאכל בן דרוסאי הי' פטור דכל המתבשל ע"י הדחה דהיינו עירוי אינו מתבשל אלא כדי קליפה. דהתתאה דהוא צונן מיקר לי' ואדמיקר לי' מבשל כדי קליפה וע"כ אם לא הי' אלא כמאכל בן דרוסאי הי' פטור דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. וע"כ אין לחייבו אלא משום שזו הוא גמר מלאכתו דהיינו בישול כל צורכו. ועי' לקמן ס"ק ל"ז מה שפרשנו עוד בלישנא דגמר מלאכתו:

(ו) ובזה יתיישב מה שהקשה הרשב"א על פירש"י שפירש בשמן דאף דהפשירו זהו בישולו מכל מקום מותר להעמיד פך של שמן בכלי שני להפשירו. והקשה הרשב"א מקולייס האיספנין דאפי' בכלי שני אסור. ביאור דבריו דקולייס האיספנין תנן דאפי' הדחה נמי לא. וממ"נ אי עירוי דכלי ראשון לא הוי אלא ככלי שני. וע"כ בשאר דברים דמדיחין אפי' מכלי ראשון. ובקולייס אפי' הדחה דהיינו עירוי מכלי ראשון דחשוב ככלי שני נמי לא. הרי דדבר שאין צריך בישול יותר אלא בכ"ש זהו בישולו וחייב עליו. וא"כ בשמן דהפשירו זהו בישולו למה יהא מותר להפשיר בכ"ש. ואי אמרת דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון א"כ בשאר דברים דמדיחין, אותן ע"כ מכלי שני מיירי ומינה לקולייס דאין מדיחין אפי' מכלי שני נמי לא. וכ"ש דקשה למה יהא מותר בשמן להעמיד בכלי שני למ"ד הפשירו זהו בישולו. והנה אם נאמר דעירוי דכלי ראשון לא הוי אלא ככלי שני יש ליישב דהטעם דלא חשוב אלא ככלי שני משום דתתאה גבר ואף דאדמיקר בלע אמרינן אדמיקר לי' מבשל לא אמרינן משום דבזמן מועט לא מתבשל. וא"כ דומה להמניח בכלי ראשון ונטלו משם קודם שמתבשל דלמ"ד הפשירו זהו בישולו חייב אף לרש"י ודו"ק:

(ז) אך לפי האמור לעיל ניחא פירש"י אף למ"ד עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומתבשל כדי קליפה ומ"מ שאר דברים דמדיחין אותן אפי' מכלי ראשון מותר משום דמצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא דהכדי קליפה שמתבשלת אינה מתבשלת כל צורכה כנ"ל. וקולייס האיספנין דהדחתו זהו גמר מלאכתו מכלי ראשון מיירי וכנ"ל דחייב על בישול הכדי קליפה. אבל כלי שני לעולם אימא דאינו חייב עליו כלל וע"כ מותר להניח פך של שמן בכלי שני אף למאן דאמר הפשירו זהו בישולו:

ולפי מה שכתבתי דאפי' נימא עירוי דכלי ראשון הוא ככלי ראשון אך אינו מבשל יותר מכדי קליפה והכדי קליפה אינה מתבשלת כל צורכה אלא כמאכל בן דרוסאי וע"כ מותר לערות משום דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא והא דאוסר ר"ת לערות על התבלין משום דטעם התבלין הנפלט מתבשל כולו. יבוא על נכון מתניתין בדף מ"ב. דתנן התם האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ע"כ. וקשה מרישא דמתניתין משמע לתוך הקדירה לא יתן תבלין אבל מן הקדירה על גבי תבלין מותר לערות דעירוי חשוב רק ככלי שני ומסיפא משמע דדוקא לתוך הקערה שהיא כלי שני מותר ליתן התבלין אבל לערות עליהן מכלי ראשון אסור דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון. וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ובתוס' כתבו שהדיוקים סותרין זא"ז וע"כ אין להוכיח מהמשנה בזה כלום:

(ט) ונראה ליישב דהנה במתניתין פרק משילין ביצה ל"ז. וכן האשה ששאלה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אנו כרגלי שתיהן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש. ובגמרא שם מבואר דר' יהודה פוטר גם במלח דק שנמוח בעיסה והא דלא פליג במלח משום דבמלח גסה עסקינן שהוא בעין. עוד מבואר שם דה"ה בתבשיל עבה שהמים בלועים בתבשיל פוטר נמי רבי יהודה כמו בעיסה. רק בתבשיל רך שהמים נכרים לא בטלי ומודה רבי יהודה:

(י) ומעתה יש לומר בעירוי מכלי ראשון לר' יהודה אף ביש בו חומץ וציר יהא מותר כיון דמסיק בגמרא דרבי יהודה לקולא פליג ומתיר אפי' בכלי ראשון באין בו חומץ וציר אבל בכלי שני אף שיש בו חומץ וציר מותר. א"כ אף בעירוי מכלי ראשון יהא מותר כיון שאין התבלין מתבשלים ע"י העירוי יותר מכדי קליפה ומצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. מה אמרת הלוא הטעם מהכדי קליפה מיפרש ונפלט להתבשיל ומתבשל הטעם כולו. הא אין הטעם הזה ניכר בפני עצמו ובטל לגבי התבשיל. וכשם שאין חיוב באיסור תחומין על מה שאינו ניכר כמו כן לא יתחייב על מלאכת בישול על דבר שאינו ניכר. וא"כ