אגלי טל רנ

עדה הקשה על הר"ן דמשוי פלוגתא בזה בין בבלי לירושלמי. דמנא לי' להר"ן הא שהרי גם הירושלמי מודה לאיסור דרבנן. ואפשר גם לפי גמרא דידן אינו חייב חטאת על כלי ראשון ועי"ש:

(ב) ויותר מזה שגם מהרמב"ם משמע דאין חיוב בכלי ראשון מן הויו ה. שדין נתינת תבלין לתוך הקדירה כתבו הרמב"ם בפכ"ב מה"ש בין השבותים וכתבו בלשון לא יתן. וכן איסור נתינת מים כנגד המדורה כתבו בלשון אסור וכללא כייל הרמב"ם בפ"א מה"ש שבמקום שאמר אסור לעשות כך או אין עושין כך מכין אותו מכות מרדות ואינו אלא מדרבנן. הרי דס"ל דבישול דכלי ראשון הוא רק מדרבנן. והיינו משום דס"ל כהירושלמי דאין בישול ברור אלא אם האור מהלך תחתיו. וע"כ בכלי ראשון פטור. וכן כנגד המדורה דאינו תחתיו. ואם הי' נוגע הקדירה באש אף מן הצד ודאי דינו כמו תחתיו אך כנגד המדורה דפירש הרא"ש מרחוק [שאינו נוגע] אינו בישול מה"ת. ותמהני שלא ראיתי בשום ספר שמביא ראי' מהרמב"ם הנ"ל דסבירא לי' דבישול דכלי ראשון אינו מה"ת:

(ג) והנה אף שבגמרא דידן ריש פרק כל הבשר שמא יעלה באלפס ראשון משמע דבישול דכלי ראשון הוא מן התורה דאל"כ אכתי הוי גזירה לגזירה. דחה הפמ"ג יו"ד סי' ס"ח די"ל דבעודו על האור יתן לתוכו גבינה עי"ש. ויש סעד לדבריו לפמ"ש בספר יראים דהמבשל בתולדת האור בשבת אינו אלא תולדה. וכן משמע בהרשב"א והר"ן וכבר כתבנו מזה לעיל ס"ק כ"ב. ובתוס' בכורות כ"ה. דדוקא בשבת מחייב אתולדות אבל לא שאר איסורי תורה. וא"כ מהיכי תיתי שיהי' איסור אתולדת בישול בבב"ח אלא ודאי כפירוש הפמ"ג וא"כ אין ראיה משם:

(ד) עוד יש להביא ראי' דבישול דכלי ראשון אינה מן התורה מהא דש"ס פרק כל שעה מ' ת"ר אין מוללין או הקדירה בפסח [פירש"י מוללין. בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל] והרוצה שימלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ [דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו] וי"א אף נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח [דאע"ג דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו] מאן יש אומרים אמר רב חסדא ר' יהודה הוא דתנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין [מעל האור מרותחין ערב שבת עם חשיכה] לא יתן לתוכן תבלין [דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת] אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי [דכלי שני אינו מבשל] ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וניר [לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע"ג שקדם] ע"כ. והנה נראה ברור דבצונן אף ר' יהודה מודה שאין החומץ והציר מבשלין. דאלו גם בצונן מבשלין נמצא שאין הבישול מחמת תולדת האש רק מחמת החומץ ואמאי אסור בשבת וע"כ דחומץ לחוד אינו מבשל רק עם חום כלי שני והרי נתבשל מחמת חום האור ואסור. וא"כ קשה הא דאין מוללין את הקדירה בפסח הלוא קדירה היא כלי ראשון. וממ"נ אם כבר נצטנן הקדירה עד שאין היד סולדת בו הלוא שוב אינו מבשל אף לר' יהודה ולמה מתירין היש אומרים. ואם הוא רותח הלוא הוא מבשל אף בלא חומץ וציר לכ"ע ולמה יאסור הת"ק. וע"כ לומר דכלי ראשון שאינו אצל האש אינו מבשל לחודי' רק ע"י כח חומץ וציר וזה תלוי בפלוגתא דת"ק ור' יהודה. וא"כ מוכרח דהש"ס דידן אינו חולק כלל עם הירושלמי וסובר ג"כ דכלי ראשון אינו מבשל לענין חיוב חטאת וכדעת הקרבן עדה:

(ה) ולדעת הר"ן יש לומר עפ"י דעת הר"א ממיץ דס"ל דיש בישול אחר צלי' ואפי'. ואוסר לפי"ז ליתן פת אפי' אפילו בכלי שני כמבואר לעיל בדברינו ס"ק ט"ז עי"ש הטעם משים דמאחר דכבר נאפה נעשה קל להתבשל ומתבשל אף בכלי שני ולפי"ז יש לומר דלעולם דחומץ וציר מבשלין אפי' בצונן ולא תקשה דנמצא שאין הבישול מחמת תולדות האש ואמאי יאסור בשבת כנ"ל. דיש לומר דמאחר שנתבשל תחילה מחמת החומץ וציר הדר ונתבשל שוב מחמת חום כלי שני. ואף שבעלמא אין כלי שני לחוד מבשל הכא שכבר נתבשל מחמת כח החומץ וציר נעשה קל להתבשל ומתבשל אף בכלי שני כמו פת אפי' לשיטת הר"א ממיץ. וגם אין להקשות הלוא אין בישול אחר בישול. דהכא שהבישול הראשון הי' רק מחמת החומץ וציר שלא ע"י תולדת האש. והו"ל רק כמו כבוש וכבר נתבאר בס"ק כ' דיש בישול אחר כבוש עי"ש:

(ו) ובאמת שזה הפירוש מוכרח דלפירוש שכתבתי לעיל משום שהחומץ והציר מבשלין יחד עם חום הכלי שני. אכתי יקשה למה יתחייב בשבת מאחר שמחצית הבישול שנעשה ע"י החומץ וציר אין בו חיוב שוב דומה לשנים שעשאו מלאכה. ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין. דהתם הוא כשדנין על האדם העושה שפיר אמרינן דלכל האחד חשוב שהוא העושה כל המעשה כיון שבלעדו לא היתה הפעולה נעשית אבל אם דנין על דבר הנפעל אם חשוב מבושל בתולדת האור אי אפשר לומר שיחשב כולו מבושל בתולדת האור. ועי' לפנינו ס"ק ל"ג שבארנו שם דבר זה בראיות ברורות. אך לפי שפרשנו דמאחר שנתבשל תחילה מחמת החומץ וציר הדר ונתבשל ע"י חום כלי שני אתי שפיר:

(ז) ובר מן דין ממקומו הוא מוכרע דאין לפרש משום שמבשלין יחד ומשום זה אינו יכול וזה אינו יכול קאתית עלה. דא"כ מנא לי' להש"ס דת"ק פליג אר' יהודה בהא דאמר דחומץ מבשל אע"פ שכבר מעורב בהתבשיל אימא דגם ת"ק כר' יהודה ס"ל דמבשל ומ"מ מתיר ליתן התבלין לתוך כלי שני משום דכר' שמעון בר פלוגתא דר' יהודה דפרק המצניע ס"ל דפוטר שם בזה אינו יכול וזה אינו יכול. וה"נ כיון דבחום כלי שני לחוד אינו מתבשל פטור [ועיין לקמן ס"ק ל"א דכתבנו שם דבנידן דידן אפי' לכתחילה שרי] ור' יהודה לטעמי' דס"ל שם דחייב. וא"כ מוכרח דמאחר שנתבשל ע"י החומץ וציר שוב בחום כלי שני לבד מתבשל. ומכאן ראי' לשיטת הר"א הנ"ל:

(ח) אך נראה לי ראי' דכלי ראשון הוי בישול גמור כשיטת הר"ן הנ"ל דהנה בש"ס מכילתין מ':

ת"ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן ר' יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר רשב"ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. איבעיא להו שמן מהו לת"ק. רבה ור' יוסף אמרי להתירא שמן אף על פי שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואתא ר' יהודה למימר שמן יש בו משום בישול והפשירו לא זהו בישולו ואתא רשב"ג למימר שמן יש בו משום בשול והפשירו זהו בישולו. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא שמן אע"פ שאין היד סולדת בו אסור קסבר שמן יש בו משום בישול והפשירו זהו בישולו ואתא ר' יהודה למימר הפשירו לא זהו בישולו ואתא רשב"ג למימר שמן יש בו משום בישול והפשירו זהו בישולו. רשב"ג היינו ת"ק איכא בינייהו כלאחר יד. ובתר הכי אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה כלי שני אינו מבשל ושמע מינה הפשירו לא זהו בישולו זהו גרסת הרי"ף והרא"ש והרשב"א דאי הפשירו זהו בישולו אפי' בכלי שני אסור דלא גרע מהפשר. וכן מוכח שגרסו התוס' מדכתבו ריש פרק במה