אגלי טל רמז

נוכל לומר דשמן אינו נאכל חי לרוב בני אדם כמו תפוחים רק נאכל חי לקצת בני אדם, וע"כ יש בו משום בישול אבל מה שנאכל חי לרוב בני אדם כמו תפוחים אין בו משום בישול:

(יט) ויש להביא ראי' שכן דעת הרמב"ם ממ"ש בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז וז"ל ודגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הם כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עכו"ם אחרי כן מותרין. וכל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחלה בין בסוף מותר עי"ש. הנה שהרמב"ם נתן טעם למאמר הגמרא דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים משום דחשוב כמו נתבשלו כמאכל בן דרוסאי [דפירש"י נתבשל מקצת] דאין בו עוד משום בישול עכו"ם:

(כ) ואינו מובן כלל הדמיון דמליחה הא לא חשוב בישול כלל. ומה"ט מותר כשמלחן עכו"ם. ודוחק לומר דחשוב בישול אלא שהחכמים לא גזרו על בישול כזה שאינו מביא לידי קירוב דעת רק בישול ממש. וא"כ הוי מקצת בישול בהיתר דומה לנתבשל מקצת בישול ע"י ישראל. ליתא שהרי אינו יוצא בו ידי עירוב תבשילין מדקאמר ר' יוסף אם צלאן עכו"ם יוצא בו ידי עירוב תבשילין מכלל דבלא צלאן אינו יוצא בו. וכן הוכיח המג"א סי' תקכ"ז ס"ק ג' שאינו דומה לכבוש שיוצא בו ידי עירוב תבשילין דכבוש כמבושל. משא"כ מליח עי"ש. הנה דאף להקל בדרבנן לא חשוב מליח כמבושל [וכבוש דחשוב בישול מדרבנן לענין שבת כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ג מה"ש הל"י מועיל ג"כ לענין עירוב תבשילין דהוא מדרבנן אבל מליח כלל כלל לא חשוב כמבושל ואינו מועיל לעירוב תבשילין] וא"כ מהיכי תיתי שיחשב מקצת בישול שיהיה מותר אם צלאן עכו"ם אח"כ. והראשונים כתבו הטעם משום דנאכל חי ע"י מליחתו אבל לא משום שיחשב מקצת בישול:

(כא) אך לפמ"ש המנחת כהן בדעת הרמב"ם דנאכלין כמו שהן חי [לגמרי] אין בו משום בישול לענין שבת רק בדבר שאינו נאכל חי לגמרי לא עדיף מנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיש בו משום בישול. ע"כ דגים קטנים מלוחים אף שאין נאכלין לגמרי מחמת מליחתן דומה לנתבשל כמאכל בן דרוסאי. ואלו היה נאכלין לגמרי כמו שהן חיים היה דומה לנתבשל לגמרי דכיון שאין צריך בישול כמו שנתבשלו דמי. שלא יהיה בהם עוד משום בישול. ממילא עכשיו שנאכלין קצת מחמת מולחן דומה לנתבשל כמאכל בן דרוסאי. ומ"מ לענין עירוב תבשילין לא מהני מליח כיון שהטעם דאין בו עוד משום בישול. רק משום שנאכל חי ואינו צריך בישול כמו שנתבשלו. אבל לענין עירוב תבשילין שהטעם כדי שיחשב כאלו התחיל בבישול לשבת מערב יו"ט. והרי לא נעשה בזה שום מעשה בישול כיון דמליחה לא חשוב מעשה בישול רק שממילא חשובים הדגים מלוחים כאלו נתבשלו. אבל לא נעשה בהם מעשה בישול כלל:

(כב) ולפמ"ש דין פירות הנאכלין כמו שהן חיין תלוי במחלוקת הפוסקים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי. דלדעת הפוסקים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול. א"כ אם היה דין הנאכל כמו שהוא חי כמו שנתבשל. שמן למה יתחייב עליו בשבת. אלא ודאי דנאכל כמו שהוא חי לאו כנתבשל דמי. אך הרב המגיד והב"י בדעת הרמב"ם דנתבשל כמאכל בן דרוסאי חייבין עליו עוד משום בישול. שפיר יש לומר דנאכל כמו שהוא חי לגמרי כמו תפוחים אין בו משום בישול. ושמן דיש בו משום בישול הוא משום דאינו נאכל חי לגמרי רק לקצת בני אדם. ולא עדיף מנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיש בו עוד משום בישול. וכן לדעת התוס' ורוב הפוסקים כמ"ש בסק"י שגם הרמב"ם הכי ס"ל דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול מדרבנן יש לדחוק ולפרש הא דאמר הש"ס שמן יש בו משום בישול היינו מדרבנן. מיהו פשט לישנא דגמרא משמע דשמן יש בו משום בישול מן התורה. וכמ"ש באו"ז לענין מים. וא"כ ע"כ לומר דנאכל כמו שהוא חי לגמרי נמי לאו כנתבשלו דמי וחייבין עליו:

(כג) והנה אף שעשינו סמוכים לדברי המנחת כהן עדיין קשה לי על שיטתו מהא דירושלמי פרק הנודר מן המבושל. שכתב כל אוכל שהוא נאכל חי כמות שהוא אין בו משום בישולי עכו"ם. ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. ומינה דייק הסמ"ג שמערבין בתפוחים מבושלים וכן הוא בש"ע סימן תקכ"ז. ואי אפי' מדרבנן אין בו משום בישול איך יוצאין בו משום עירוב תבשילין:

(כד) ואפשר לומר לדעת הרמב"ם שגם במבושל כל צורכו, וכן שמן למ"ד אין בו משום בישול יש בהם משום בישול מדרבנן ומה שמותר לתת אותם בכלי ראשון או כנגד המדורה היינו משום דאין דרך בישול בכך כמ"ש הר"ן. ומהני שינוי זוטא להתיר מה שאין בו משום בישול אלא מדרבנן וכמו שכתבתי בשיטת התוס' ישנים לפנינו ס"ק ח בס"ד לענין דבר המבושל כל צורכו. רק בזה מחולקים התוס' ישנים עם הרמב"ם שדעת התוס' ישנים שמן למ"ד אין בו משום בישול. אין בו משום בישול כלל אפי' מדרבנן. וע"כ מותר כנגד המדורה אף דלשיטתו כנגד המדורה שוה לע"ג האש. ולהרמב"ם שמן למ"ד אין בו משום בישול יש בו משום בישול מדרבנן מיהת. כשמבשלו ע"ג האש. אך כנגד המדורה אין בו משום בישול דכנגד המדורה שוה לכלי ראשון שסילקו מהאש שאין דרך בישול בכך. ושלשה שיטות בדבר. דעת הר"ן והרא"ש דכנגד המדורה שוה לכלי ראשון. ובשניהם אין היתר רק במה שאין בו משום בישול אפי' מדרבנן. דעת התוס' ישנים דכנגד המדורה שוה לע"ג האש. ושמן למ"ד אין בו משום בישול אין בו משום בישול כלל אפי' מדרבנן. ובכלי ראשון מותר אף במה שיש בו משום בישול מדרבנן. ובמבושל כל צורכו יש בו משום בישול מדרבנן. ודעת הרמב"ם בין מבושל כל צורכו בין שמן למ"ד אין בו משום בישול יש בהם משום בישול מדרבנן כמבשלו ע"ג האש. אך כנגד המדורה שוה לכלי ראשון ומותרין בדבר שאין בו משום בישול אלא מדרבנן. ולפי"ז נצטרך לומר כדעת הרב המגיד והב"י בדעת הרמב"ם דבאינו מבושל כל צורכו יש בהם משום בישול מן התורה מדכתב הרמב"ם מבושל כל צורכו. דאין לומר דבאינו מבושל כל צורכו אפי' שלא ע"ג אש אסור רק מדרבנן דהא אמרת דבמה שאין בו משום בישול אלא מדרבנן מותר בכלי ראשון וכנגד המדורה:

(כה) ויש לעמוד על דעת הרא"ש מה דעתו בפירות הנאכלין כשהם חיים. כי ממה שכתב ריש פרק במה טומנין נראה שדעתו כדעת בעל ספר התרומה שיש בהם משום בישול. אך בפ"ב דע"ז סי' כ"ח הוכיח מדאמר ר"י כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול עכו"ם. כל שכן בנאכל כמו שהוא חי. ואי סבירא ליה להרא"ש דנאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישול לענין שבת. אין למידק מנתבשל כמאכל בן דרוסאי לנאכל כמו שהוא חי. דשאני נתבשל כמאכל בן דרוסאי דאין בישול אחר בישול וכמ"ש בעצמו שם סי' ל"ב. משא"כ דבר הנאכל כמו שהוא חי דיש בו משום בישול לענין שבת. ואינו דומה לנתבשל כמאכל בן דרוסאי שגם לענין שבת אין בו משום בישול כמ"ש הרא"ש בפרק כירה. ואין לומר שראייתו מדבר לח שנצטנן דכתב הרא"ש דיש בו משום