אגלי טל רמו

הרמב"ם פטור אבל אסור היינו במבשל ע"ג האור אבל כנגד המדורה מותר. [ואולם מה שכתב עוד דלדעת התוס' וספר התרומה שמדמים לכמאכל בן דרוסאי אסור כמו בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשייך בי' בישול. משמעות דבריו דלהסוברים נתבשל. כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול. הוא הדין פירות הנאכלין כמו שהן חיים גם לדעת התוס' וספר התרומה. הא ודאי ליתא. וכמו שכתבתי. שהרי להתוס' נתבשל כמאכל ב"ד אין בו משום בישול אלא מדרבנן ומ"מ בפירות הנאכלין כמו שהן חיים יש בהם משום בישול מן התורה]:

(י) ואולם קשה טובא לשיטה זו שהרי מים מפורש סוף פרק במה טומנין דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדי' אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. משום דדבר הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם. הרי דמים חשוב נאכל כמו שהוא חי. ומפורש בפרק המביא דחייב על מים משום בישול. וכן כתב הרמב"ם המחמם את המים חייב:

(יא) ונראה ליישב דהנה בע"ז ל"ח:

בהא דהקפריסין כו' והחמין שלהן מותרין. פירש"י קפריסין נאכלין כמות שהן חיין. חמין. משום שלא נשתנו. ואינו מובן דהא בחמין נמי איתא לטעם זה שנאכל כמות שהן חיין כדאיתא סוף פרק במה טומנין הנ"ל ולמה לי' לרש"י לחדש בזה טעם אחר. וגם בגמרא יש לעיין למה ליה לטעמא דנאכל כמות שהן חיין דאיכא בזה חילוק לשונות. [לבד לתוס' דלישנא דאינו עולה על שלחן מלכים מודה ללישנא דנאכל כמות שהוא חי. ולר"ח אינו כן] תיפוק ליה דלא נשתנה:

(יב) אך בירורן של דברים דבחמין יש שני דברים. הא'. מה שהמים נתבשלו ואפי' לאחר שנצטננו אינו דומה מים מבושלים לקודם שנתבשלו. וזה ידוע ברפואה. וא"כ שפיר חשוב שנשתנה. הב'. מה שהם עדיין חמין וידוע שמים צוננין אין אדם נהנה מהם אלא כשהוא צמא. [ומה"ט אם חונקתו אומצא ושותה להוריד המאכל לבני מעיים אינו מברך אף דבעלמא האוכל לרפואה כיון דמ"מ מתהני מיני' בעי ברוכי. מים בשאינו צמא אינו נהנה מהם). ואלו החמין אין שתייתן לצמאו. וע"כ השותה חמין שלא לצמאו לא חשוב דבר הנאכל כמו שהוא חי. וע"כ צריכין צירוף שני הטעמים. דמשום שנתבשלו ונשתנו אין נאסרין משום דנאכל כמו שהוא חי. ומשום שעדיין חמין אין נאסרין משים דלא נשתנו. והיינו משום דמפורש בירושלמי שאם יכול לחזור לכמו שהיה לא חשוב נשתנה לענין בישול עכו"ם. והרי מה שהן עכשיו חמין זה הוא רק לפי שעה לבד וחוזרין ומצטננין. וע"כ בשבת דאמר ליה אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה ואינו מפורש ששתה אותן בעודם חמין אומר הטעם משום דנאכל כמו שהן חיין. ובע"ז בחמין של נכרים שעדיין חמין צריך גם כן להטעם דלא נשתנו:

(יג) ומעתה מיושב קושיא הנ"ל שהקשינו לדעת המנחת כהן ורעק"א בדעת הרמב"ם דנאכל כמו שהוא חי אין חייבין עליו משום בישול בשבת. דלמה יתחייב במים. דבמים באמת יש לומר דעל חימומו לבד הוא חייב ולא משום שנתבשלו לבד רק משום דעודן טובים להרוצה לשתות חמין. דלענין זה לא חשוב נאכל כמו שהוא חי. ויבוא לפי זה לשון הרמב"ם מדוקדוק שכתב המבשל את המאכל. המחמם את המים. ולא כתב ג"כ המבשל את המים. והיינו דמים שנאכלין כשהן חיין אינו חייב רק משום חימומם דשתייתן כשהם חמין הם לדברים שאין החיין טובים לזה כלל כנ"ל:

(יז) ולכאורה יש להקשות על זה דאם כן דהמחמם את המים על חימומו לבד הוא חייב וחימומו זהו בישולו. אבל לא על מה שנתבשלו. והרי חימום זה חשוב בישול שחוזר לקדמותו שחוזרין ומצטננין. אם כן לא יחשב חימום המים אב מלאכה אלא תולדה כמבואר בדברינו לעיל ס"ק ט'. דכל היכי שאינה מלאכה מתקיימת אינה מלאכה חשובה להקרא אב מלאכה אלא תולדה אף דהוה כה"ג במשכן עי"ש. יש לומר דשאני מחמם את המים שתכלית כוונתו להנות ממנו כשהוא עדיין חם ועוד לא חזר לקדמותו. ולא דמי למתיך את המתכות ואינך שנהנה מהם כשחוזר ומתקשה ולא חשוב דנהנה בשעת יציקה. דכל כוונתו הוא שיעשה ע"י התכה זו כלי ואז הוא קשה. משא"כ מחמם את המים שכל כוונתו לשתותו בעודו חם:

(טו) ולפי האמור יצא לנו דין מחודש דהא דאין בישול אחר בישול. זה הוא רק במאכל שהחיוב הוא על מה שנעשה מבושל ומאחר שכבר היה מבושל הרי לא נתוסף בו מלאכה אבל מים שנצטננו יהיה בהם בישול אחר בישול. שהרי חיוב בישול שבמים הוא חימומו כנ"ל וכשנצטנן עבר בישולם. דכשנצטננו שוב אין שתייתן רק לצמאו ולזה הי' נאכלין כמו שהן חיין. וא"כ כשחוזר ומחממן הרי הוא כאלו חיממן בפעם הראשון:

(טז) ואף לאינך פוסקים דנאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישול לענין שבת. ויש מקום לומר דעל המים נמי משום בישולו אתה מחייבו ולא משום חימומו לבד. וא"כ כשנתבשל פעם אחת אף שנצטנן מ"מ בישולו נשאר עליו כמו שאר מיני אוכלין דאין בהם בישול אחר בישול. מ"מ נראה לי ברור דעל החימום לבדו נמי אתה מחייבו דהחימום לבדו נמי בישול הוא לענין שבת ק"ו מלענין בישולי עכו"ם. דהוכחנו מדברי רש"י לעיל אות י"א שפירש טעם מה שאין בהמים משום בישול עכו"ם מדלא נשתנה. דאיצטרך ליה טעם זה על החימום. דעל הבישול תיפוק ליה משום דנאכל כמו שהוא חי. ודוקא משום דלא נשתנה. הא לא"ה הוי בישול לענין בישולי עכו"ם. וממילא לענין איסור שבת דלא בושתנה תליא מילתא שוב החימום לבדו בישול הוא וחייב עליו. וממילא מים שנתבשלו ונצטננו שיב חייב על בישולן כנ"ל כשכוונתו לשתותן חמין:

(עי' בהשמטה לסעיף) (יז) אך עדיין קשה לשיטת המנחת כהן בדעת הרמב"ם מהא דקיי"ל בפרק כירה שמן יש בו משום בישול. ובע"ז ל"ח:

האי משחא שליקא דארמאי אמר רב ספרא למחי ניחוש לה אי משום בישולי עכו"ם נאכל כמו שהוא חי. הוא. ולפי מ"ש רעק"א דרק אין חייבין אבל מ"מ אסור נוכל לפרש שמן יש בו משים בישול לאיסורא. אך בזה צדקו דברי המנחת כהן דהרמב"ם לא אמר רק במבשל ע"ג האש. אבל בשמן דמיירי בגמרא כנגד המדורה. את"ל דאין בו משום בישול ונכלל בדבר שאין צריך בישול. הלוא דבר שאין צריך בישול אף לכתחלה מותר כנגד המדורה:

(יח) וסבור הייתי לפרש וליישב דנהי שגם בשבת אין בישול במה שנאכל כמו שהוא חי. כמו לענין בישולי עכו"ם. מ"מ יש חילוק באיכות אכילתן דלענין שבת שדעת הרמב"ם דנתבשל כמאכל ב"ד יש בו משום בישול [ולהרב המגיד ולהב"י אפי' מן התורה] עד שיתבשל כל צורכו. לא חשוב נמי נאכל כמו שהוא חי אלא א"כ נאכל חי לרוב בני אדם. דאי אינו ראוי אלא לקצת בני אדם. הא לא עדיף מנתבשל כמאכל בן דרוסאי דעוד יש בו משום בישול. אבל לענין בישולי עכו"ם דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישולי עכו"ם כל שנאכל חי לקצת בני אדם. חשוב נאכל כמו שהוא חי ולפי"ז