אגלי טל רמד

ט"ו אות י"ב דאין בישול מבטל אפי' כדמוכח מהא דפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא. והא דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה. ומ"מ יש בישול אחר אפי' דילפינן מפסח דיש בישול אחר צלי אף שאין בישול מבטל הצלי' עי"ש. יש מקום להקל בכלי שני. דהנה הא דמצה מבושלת אין בה טעם מצה נראה לפרש משום שיצא הטעם ברוטב. והנה בתשו' מהרי"ל סי' פ"ה נשאל על זבוב שנמצא בכלי שני. והשיב בזה"ל לא ידענא מאי תבעי לך כיון דקיי"ל כר"י דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט וכו' ואי אגב רוככי' קמדמית לי' למלתא דלאיכא דאמר אפילו בכ"ש בשל. נראה דהנ"מ לענין איסור שבת וכן לחוש לדברי הרא"ם אבל לא לענין טעם דתליא בבליעה ופליטה אף ע"ג דאשכחנא איפכא בכלי חרס ושאר מילי האי כטבעי' והאי כטבעי' עכ"ל. היוצא לנו מדבריו דאף דיש דברים שמתבשלים בכלי שני מ"מ אינו מבליע ומפליט בכלי שני. וא"כ מדקפסיק ותני אין יוצאין במצה מבושלת. משמע בכל ענין שמתבשלת. ואי מתבשל בכלי שני גם כלי שני בכלל, היינו דמצה מבושלת בכלי שנו אין יוצאין בה. ולמה. הלוא כלי שני אינו מפליט ולא יצא טעמו ברוטב כלל. ועדיין יש בו טעם מצה א"כ למה אין יוצאין בה. אלא ודאי דפת אינו מתבשל בכלי שני ולא משכחת מצה מבושלת רק בכלי ראשון ואז יוצא טעמו ברוטב ואין בו טעם מצה:

(ב) אך יש לדחות לפי מ"ש הרדב"ז בענין חמץ ומצה עפ"י המושכל כי המצה הוא מאכל חשוב מן החמץ שהוא במעלתו כמו שבראו ה' וחמץ מלשון גזל כי נגזל ממנו מעלתו והוא קצת קלקול העיסה אך מחמת שהוא קצת מקולקל הוא קל העיכול. וע"כ נקרא מצה לחם עוני שבמצרים הי' המצרים מאכילין אותן מצה כדי שיהי' קשה להתעכל ולא יוכלו לאכול הרבה [ואלו הי' אפשר לאכול כל השנה מצה הי' טוב לו אך מזיק לבריאות מחמת קושי עיכול ובפסח לבד שהוא זמן מועט אינו מזיק] ע"כ דברי הרדב"ז. ועפי"ז יש לומר דנהי דמוכח לפי הטעם דבעינן טעם מצה דמצה אינו מתבשלת בכלי שני. מ"מ פת חמץ אפשר שמתבשל בכלי שני וכמו שהוא קל העיכול מחמת קלקולו כמו כן הוא קל הבישול והסברא הוא חדא. וע"כ בלחם חמץ יש לחוש בכלי שני אף לפי השיטה דאין בישול מבטל את הצלי' אלא דבעינן טעם מצה. ועי' לפנינו ס"ק כ"ג:

(ג) וראיתי להמג"א סי' תר"א בדין אין יוצאין במצה מבושלת לזהר שלא לשרות המצה שיוצאין בה בכלי שני אם לא לצורך כמ"ש הרמ"א סי' שי"ח. והנה יש לעיין שאם החמירו הפוסקים לכתחילה באיסור סקילה מנ"ל להחמיר באיסור עשה. אך דברי המג"א ברורין שבשבת הלוא דעת רוב הפוסקים דאפי' בכלי ראשון מותר דלא כהר"א ממיץ. ואעפי"כ החמירו בכלי שני. במצה דבכלי ראשון הלכה ברורה שאין יוצאין בה. יש להחמיר בכלי שני אפילו באיסור עשה:

(ד) אך לפי האמור שוב במצה אין מקום לאסור לדעת רוב הפוסקים דאין בישול אחר אפי' לבטל ממנו שם פת עכ"פ ומה שאין יוצאין במבושלת משום שאין בו טעם מצה. והיינו שיצא טעמו ברוטב. ובכלי שני שאינו מבליע ומפליט כתשו' מהרי"ל הנ"ל יוצאין בו ואין מקום להחמיר רק לשיטת הר"א ממיץ דבישול מבטל האפי'. יש מקום לספק שמא כ"ש מבשל גם לחם מצה וכמו שמחמירין בשבת. וא"כ מלבד שהדרא קושיא לדוכתא שאם החמירו באיסור סקילה יחמירו באיסור עשה. עוד יש מקום לאמור דאף רוב הפוסקים דאין בישול מבטל את האפי' כדמוכח מהא דבזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא יש לומר מ"מ יש בישול אחר אפי' כמו בפסח וחייב משום מבשל אף שאינו מבטל את האפי' וע"כ החמירו גם בכ"ש דיש לומר כלי שני מבשל בלחם חמץ אף שאינו מבשל מצה לפי סברא זו כנ"ל. אבל שלא לצאת ידי מצה א"א אלא א"כ מבטל את האפי' או שאין בו טעם מצה. וא"כ לרוב הפוסקים שאין בישול מבטל את האפי' אין מקום לאסור בכלי שני שאינו מפליט. ע"כ איך להחמיר כלל בכלי שני לענין מצה:

(ה) אך יש לומר פירוש אחר בהא דבעינן טעם מצה וליכא דנהי דאין בישול מבטל להאפי' וחשוב פת מ"מ טעמו טעם מצה מבושלת ולא טעם מצה אפוי'. או כמו שפירשו תלמידי רבינו יונה ותוס' הרא"ש דהוי מצה עשירה. ובגמ' דקאמר בעינן טעם מצה הפירוש בעינן טעם לחם עוני דהבישול עשה בו טעם חדש וכמו נלוש ביין כו' שנתוסף בו טעם יין והמים אין בהם טעם וכשנותן בו יין הוי מצה עשירה. ה"נ בשנתוסף בו טעם מבושל. אך משום דיש חילוק דבנלוש ביין כו' נתוסף בו גוף אחר ובמבושל לא נתוסף דבר אחר רק טעם ע"כ אמר טעם מצה. ולפי"ז גם בכלי שני שייך זה. ושפיר יש להחמיר בכלי שני:

[יז] יראה לי דצלי שנתבשל כו'. זה נתבאר בס"ק ט"ו בס"ד:

[יח] (א) ויראה לי עוד דדבר שנתבשל כו'. לפמ"ש המחבר שני שיטות ביש בישול אחר צלי. וממילא ה"ה להיפוך דלהאוסרים וס"ל יש בישול אחר צלי ה"ה דיש צלי אחר בישול. וכ"כ בספר יראים ובמרדכי בשמו להדיא. וכ"כ הרב בש"ע סעי' י"ג. וקשה על המחבר סעי' ט"ו וז"ל דבר שנתבשל כל צורכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו. וכיון שמניחו בלא משקה הוי לי' צלי אחר בישול. וכבר הקשה זה בספר מנחת כהן שער ב' פרק ד' ד"ה ואמנם ולא תירץ כלום. ולהלכה כתב דיש בישול אחר צלי ואין צלי אחר בישול. מאחר שהפוסקים לא הסכימו בזה [וזה שלא כדברי הרב בש"ע] ולדידי אין לחלק בזה כלל. אך טעם המחבר נראה לי עפ"י מה דאמרינן בש"ס גיטין י"ט. במעביר דיו ע"ג סקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. סקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב מוחק הוא. פירש"י אבל לא כותב דמתחילה הי' כתב הגון מעתה עי"ש. הרי דאף שעכשיו אינו ניכר הדיו רק הסיקרא וכתב העליון ביטל את כתב התחתון. מ"מ כיון שמתחלה הי' כתיבה הגונה ממנה [וה"ה בשוה לה] לא חשוב עשה מלאכה. ה"נ כיון שמתחילה הי' מבושל ועושהו צלי דחשוב נמי בישול לא חשוב שעשה מלאכה אם לא שיהי' בישול טוב מאשר הי' בתחילה. אך לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשהי' צלי ורצה לעשותו מבושל כיון שלפי מחשבתו הבישול טוב לו מצלי חייב כמו המעביר דיו ע"ג סיקרא. ובסיקרא ע"ג דיו אף אם רצה בסיקרא. כיון שדיו הי' כתב הגון מעיקרא בטלה דעתו. אבל בשוים מהני מחשבתו כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וע"כ השורה. את האפוי ברותחין כיון