אגלי טל רמג

בתנור לחם קרינא בי' לפענ"ד יש להשיב שהרי בפרק כל שעה במעשה אלפס לר"ל דאמר דפטור מחלה דלאו לחם הוא ואעפ"כ בהדר אפי' בתנור חייב בחלה ור' יהודה החולק ופוטר מחלה מפרש שם הטעם משום דכתיב ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד לחם שאינו אפוי בתנור אחד אינו קרוי לחם. ולולי זה הי' מודה לת"ק. וקשה הא לכ"ע אין אפי' אחר אפי' וא"כ מה מועיל אפיית תנור אחר אפיית האלפס. אלא ודאי כיון דאפיית תנור חשוב מאפיית אלפס דמשוי' לי' לחם לכ"ע הוה אפי'. כעין שכתבו התוס' בכתב ע"ג כתב דלא הוה כתב. מ"מ בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הוי כתב כיון דכתב האחרון הועיל מה שלא הועיל הכתב הראשון. וה"נ בזה שהועיל לשויי לחם שמפני חשיבות הלחם קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו. וכ"ש דמהני טעם זה להכשר מצה דכיון דהועיל האפי' להכשר מצה אפי' הוא:

(טז) ובהכי ניחא הירושלמי בשלו וצלאו יכול יהא מותר כו' אף שאין צלי' אחר בישול דלא כר"א ממיץ. משום דצלי' מועלת להכשר הפסח הוי צלי' גבי פסח ):

(יז) אך יש לעיין עוד בדין זה דהנה קשה לי בהא דבעי לדמות דין שלקות לענין ברכת הפרי למצה מבושלת ולתלות בפלוגתא דר' יוסי ור' מאיר דלר' מאיר דאמר יוצאין במצה מבושלת שלקות נמי במלתייהו קיימו. מה ראי' מצה אין בישול אחר אפי' ע"כ אין הבישול מבטלו מתורת לחם כיון דלאו בישול הוא. אבל ירקות דאף שנאכלין כמות שהן חיין לכ"ע יש בהם משום בישול. וכן כתב האו"ז להדיא בשם ריב"א. אימא דמבטלו מתורת ירק. ועי' רש"י פסחים מ"א בהא דמקשה הש"ס על צלאו ואח"כ בשלו דחייב אמאי צלי אש הוא. ומשני ר' יוסי הוא דאין יוצאין במצה מבושלת ופירש"י ר' יוסי הוא דאמר בישול אחר אפי' בישול הוא. הרי דמוכח מר' יוסי דיש בישול אחר אפי' דאי אין בישול לא הי' מבטלו מתורת לחם. וא"כ שפיר מצי אתיא כר' מאיר ג"כ דדוקא מצה מבושלת דאין בישול אחר האפי' אין הבישול מבטלו. אבל ירקות דלכ"ע יש בהם משום בישול אימא שהבישול מבטלו מתורת ירק לכ"ע:

(יח) אשר ע"כ נ"ל דהנה בתוס' פסחים שם מקשה לרב כהנא דמשני ר' יוסי הוא ולא ס"ל כעולא דאמר שאני התם דכתיב ובשל מבושל מ"מ. א"כ האי ובשל מבושל מאי עביד לי'. ותירצו דרב כהנא סובר דר' יוסי סובר דמפסח ילפינן גבי מצה דביש ל מבטל את האפי'. והיינו דכיון דמוכח מפסח דבישול הוא ממילא מבטל את האפי'. וא"כ רב נחמן דסובר בברכות דאף בירקות אין הבישול מבטל לי' מתורת ירק אף דלכ"ע יש בו משום בישול, י"ל דסובר דגם ר' מאיר ודאי יליף מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דמ"מ אינו מבטלו מתורת אפי' ויוצא בו ידי מצה אף דמבושל הוא ושפיר מוכח דה"ה בירק. אף דודאי חשוב בישול מ"מ אין הבישול מבטלו מתורת ירק. וע"כ למה דמסיק שם שגם ר' יוסי בעלמא כר' מאיר ס"ל רק במצה בעינן טעם מצה וליכא אמרינן שגם ר' יוסי הכי ס"ל דילפינן מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דאינו מבטל את האפי'. וא"כ בשבת כיון דבישול שמי' יתחייב:

(יט) אך יש ליישב באופן אחר ונאמר דאי הוה אמרינן בירק הואיל ויש בו משום בישול הבישול מבטלו. ממילא במצה ג"כ יש בו משום בישול. מה אמרת הלוא אין בישול אחר האפי'. אדרבה הבישול מבטל לי' מתורת אפי' ולא הוה בישול אחר אפי' כלל. כעין גיטו וידו באין כאחד מאחר דבעצמו יש לו יד אך משום דיד עבד כיד רבו אמרינן אדרבה דחל השחרור ולאו כיד רבו. וה"נ כיון דמבשל לי' רק דהוה אחר אפי'. אמרינן דאדרבה דבישול מבטל את האפי' ולא הוי אחר אפי'. וכן משמע בסמ"ק שכתב דצלאו ואח"כ בשלו לפסח חייב משום דבישול מבטל לצלי'. ולכאורה אינו מובן דהחיוב תלוי רק במה שחשוב בישול. מה נ"מ במה שמבטל לצלי'. וע"כ כוונתו דע"כ חשוב בישול משום שמבטל לצלי' ודומה לבשלו כשהי' חי וכמ"ש. וכן משמע בתוס' פסחים שם סד"ה אמר במ"ש דר' יוסי יליף מובשל מבושל דבישול מבטל את האפי'. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמפסח לא נוכל למילף רק דהוי בישול רק זאת אמרינן מסברא דכיון דהוי בישול שוב מבטל את האפי' אבל לא שנלמד מפסח דמבטל. אך לפי האמור אתי שפיר דמשום הכי חשוב בישול גבי פסח משום דמבטל לצלי'. וא"כ להלכה כיון דמוכח מברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות כי' דאין בישול מבטל האפי' שוב אין בישול אחר אפי'. אך לפי תירוץ הראשון אף דאינו מבטל הצלי' והאפי'. מ"מ בישול הוא ואסור:

(כ) והנה יש נ"מ בין טעם האיסור שכתב הר"א ממיץ בדר' יוסי דמבטלו מתורת לחם. בין טעמא דידי דאף שאינו מבטלו מ"מ בישול הוא. נ"מ בצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. דלהר"א ממיץ כיון שהבישול ביטלו מתורת צלי חייב על צלייתו האחרונה דאין לומר אין צלי אחר צלי שהרי כבר נתבטל מתורת צלי. אך לטעמא דידי' אין צלי אחר צלי וכן הדין בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו:

(כא) העולה מזה לדינא עיסה שבישלה ואח"כ אפאה לכל הפוסקים חייב על האפי' כיון דהאפי' משוי' לי' לחם חשוב לכ"ע יש בו משום אפי'. ובישול אחר צלי או צלי אחר בישול הוא ספירא דדינא. וצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. או בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו. דעת רוב הפוסקים להקל. וכן הוא לפי הרמ"א סי' קס"ח שהמנהג להקל דלא כר"ת. וכן כתב הרב בש"ע שם שכן עיקר [דלא כמג"א שאם אכל כדי שביעה הוי ספיקא דאורייתא]. וא"כ מוכח מהא דאפאה ובישלה מברך המוציא דאין בישול מבטל את האפי':

[טז] (א) ונזהרין עוד שלא ליתן כו'. הנה הר"א ממיץ לפי שיטתו דיש בישול אחר אפי' אוסר לשרות הפת אפי' בכלי שני משום דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין מה הן דברים קשין או רכין ומי הוא המתבשל בכלי ראשון ומי הוא המתבשל בכלי שני. ע"כ והנה לפי הצד שכתבנו לעיל ס"ק ) הג"ה ובמנחות נ':

תנן התם חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת. מנה"מ אמר רב הונא תפיני תאפנה נאה ואי אפו לה מאתמול אינשפה לה פירש"י נפוחה ברוח. ונ"ל שאין לפרש דכשנופחה שוב אינה נאה. דהא האי תאפנה נאה לומר שבשעת אפי' תהי' נאה. דלעיל יליף מינה אופה ואח"כ מטגנה דאי מטגנה תחילה הרי היא שחורה בשעת אפי'. אלמא מה שמשחרת אח"כ בטיגון ואינה נאה לא איכפת לן. וא"כ מה נ"מ במה שנפחה אח"כ. ע"כ צריך לומר דנפוחה ס"ל להש"ס מסברא דפסול [ואכשר משום הקריבהו נא לפחתך] אך אם מטגנה ואח"כ אופה אינה משתנית לאחר האפי' כאשר עינינו רואות בפת. אך משום תאפנה נאה ומטגנה לבסוף אינשפה לה. ולכאורה להפוסקים אין בישול אחר אפי' וכ"ש שאין טיגון אחר אפי' יכול לאפות לבד מערב שבת ולטגן בשבת ולא ידחה שבת. אך לפי האמור דצלי בפסח אחר בישול ודאי חייב עליה משום שמכשירו למצוה ה"נ בזה בטיגון של חביתין כיון שהוכשר ע"י כך חייב עליהן משום בישול:

שוב ראיתי לר' גרשון והרמב"ם שמפרשים משום שעכשיו אינה נאה. אך קשה לי על שיטתם כנ"ל: