אגלי טל רמב

לענין שבת רק במצה אין יוצאין בה משום דבעינן טעם מצה א"כ אמאי חייב בקרבן פסח:

(ז) ונ"ל עוד ראי' דהרמב"ם כהר"א ממיץ ס"ל דהנה בפרק כל שעה שם אמר רב חסדא המבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבשלו בחמי טברי' חייב משום דקעבר על כי אם צלי אש. ופירש"י וסבר רב חסדא לוקין על לאו שבכללות ומסקנא דאין לוקין על לאו שבכללות:

ואם כן המבשל פסח בחמי טברי' ואכלו פטור אבל אסור. והרמב"ם פ"ח מהלכות ק"פ הל"י כתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טברי' הרי זה אסור. ותמוה מדוע שינה מלשון הש"ס דקאמר בישלו בחמי טברי' ואלו הרמב"ם כתב צלאו בחמי טברי' הלוא דבר הוא:

(ח) ונראה דהנה צריך להבין דכיון דצלאו ואח"כ בישלו חייב דבשול מבטל הצלי' א"כ כמו כן להיפוך דאם בישלו ואח"כ צלאו יהיה מותר כיון דצלי' מבטל הבישול. אך הנה בברייתא שם מפורש דבישלו ואח"כ צלאו דחייב. ולא עוד אלא דהש"ס פשיטא לי' יותר דבישלו ואח"כ צלאו דחייב מצלאו ואח"כ בישלו. דקאמר בשלמא בישלו ואח"כ צלאו דחייב דהא בישלו. אלא צלאו ואח"כ בישלו אמאי כו'. וצ"ל דכיון דחל פעם אחת איסורא דבשל מבושל שוב לא פקע איסורא מיני' בצלי' שאח"כ. ולפי"ז יצא לנו דין חדש דבמבושל בחמי טברי' יש לו תקנה לצלותו אח"כ דבזה שפיר אמרי' דצלי' מבטל את הבישול. דבזה אין לומר כיון דחל איסורא שוב לא פקע. דהא בבישול בחמי טברי' לא חל עליו איסורא מעולם כלל דהאיסור דכי אם צלי אש הי' עליו אף כשהי' חי דאין האיסור רק משום שעדיין לא נצלה וא"כ כשצלהו אח"כ וחשוב רק צלי גרידא שוב מותר:

(ט) וראיה לזה מצאתי בירושלמי פרק כיצד צולין וז"ל אלו אמר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא אמר ובשל מבושל הייתי אומר שלקו וצלי' יהא מותר בישלו וצלי' יהא מותר ת"ל ובשל מבושל וכיון דבישול בחמי' טברי' לאו שמי' בישול לעבור עליו משום ובשל מבושל. הדר הדין דאם בישלו ואח"כ צלאו מותר. שוב ראיתי בירושלמי פרק כלל גדול פסח שבישלו בחמי טברי' חד אמר מותר דכתיב כי אם צלי אש. ועי"ש בק"ע דבאח"כ צלאו מיירי ולא העתקתי לשון הירושלמי כדי שלא להאריך. ועיי"ש דהפלוגתא קאי אליבא דמ"ד דחמי' טברי' חשוב בישול לענין שבת. אבל למ"ד דלא חשוב בישול לענין שבת כ"ע מודי בפסח דמותר כשאח"כ צלאו:

(י) ובזה יתיישב שנוי לשון הרמב"ם מהש"ס דהרמב"ם לא כתב בבישל בחמי' טברי' דבזה אין הפסח אסור ויש לו תקנה לחזור ולצלותו. ובשלמא רב חסדא דס"ל חייב מלקות ובאדם שאכל שפיר משכחת לה חיוב מלקות באכלו בלי צלי' אח"כ. אבל לדידן דקיי"ל דפטור דאין לוקין אלאו שבכללות (עי' בהשמטה). ואין נ"מ באדם האוכלו בלי צלי' רק לאסור את הפסח לא משכחת לה בבשלו בחמי טברי' שהרי עדיין יש לו תקנה לחזור ולצלותו. ע"כ כתב הדין בצלאו בחמי טברי' והיינו בהניח את הפסח בכלי סתום בתוך מעין של חמי טברי' ונצלה מחמת החום דבזה אין תקנה לחזור ולצלותו דאין צלי אחר צלי. ובשלמא בבישל בחמי' טברי' יש צלי אחר בישול ומעתה ממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל דיש בישול אחר צלי כי היכי שיש צלי אחר בישול וכן מוכח מהירושלמי בשני מקומות הנ"ל:

(יא) ולפי דברי ירושלמי הנ"ל דבבישל בחמי טברי' יש תקנה לצלותו אח"כ נראה ליישב קושיות התוס' פסחים ע"ו. ד"ה בשלמא. בהא דקאמר הש"ס וכי הדר רוטב אפסח קמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. והקשו בתוס' דתיפוק לי' דרוטב של איסור נבלע בפסח. ולפמ"ש יש לומר דרוטב דלח הוא לאו צלי הוא אלא בישול. וכן משמע מהרמב"ם שכתב דרוטב אסור משום שאינו בשר צלי. וא"כ כשנבלע בהפסח ונצלה אח"כ ומבטל לבישול דמעיקרא וכיון דמתחילה לא נאסר משום בישול [לרבנן דרבי פסחים מ"א. דאמרי צלי קדר אינו באיסור בישול כיון דליכא קל וחומר כיון דאינו מפיג טעם] רק משום דאינו צלי אש. ועי' בתוס' שם. ע"כ שפיר מהני תקנה כמו בבישול בחמי טברי' כנ"ל. וע"כ מקשה דקמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. דאל"כ הוה מצי למימר רבנן דרבי הוא. ודו"ק היטב:

(יב) שוב ראיתי שרוב הפוסקים חולקים על הר"א ממיץ. שהרי בפרק כיצד מברכין ל"ז. איתא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ [פירש"י אפאה ובשלה. לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים. שהפרוסות קיימות שלא נמוחו בבשולן] ואי נימא כדעת הר"א ממיץ דטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבישול מבטל לי' מתורת לחם. ע"כ צריכין לומר דהאי ברייתא דמברך עליהן המוציא ר' מאיר הוא. והא כל הפוסקים פסקו ברייתא זו בלי שום חולק. וע"כ ס"ל דהאי ברייתא כר' יוסי נמי אתיא. וטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה כפשוטו [שטעמו יצא ברוטב] ולא משום דבישול מבטל את האפי' ולא הוה לחם דא"כ למה יברך המוציא. ואם באנו לקיים את שתיהן. היינו דבישול מבטל האפי' ואעפ"כ יברך המוציא. צריכין לומר דבישול אינו מבטל האפי' שיצא מתורת לחם רק שיהי' מצה עשירה. אבל מתורת לחם לא מבטל כשיטת ר"ת דבלילתה עבה הוי לחם לחייב בחלה ומברך עלי' המוציא אלא שאינה יוצא בה ידי מצה משום דהוה מצה עשירה. והרי רוב הפוסקים חולקין על הר"ת. וכן פסק בש"ע יו"ד דאף בלילתה עבה אם לשה כדי לבשלה פטורה מחלה. ובה"ג שפסק בהל' פסח כר' יוסי ופירש שם דבישול מבטל לי' מתורת לחם ופסק בהל' ברכות לברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות הא גרס שם טחנה לשה אפאה. אבל לדידן אי אפשר לקיים שיטת הר"א ממיץ רק לשיטת ר"ת אשר רוב הפוסקים חולקים עליו ובש"ע יו"ד פסק דלא כוותי'. וכן דעת הרא"ש שפסק בהל' חלה ובפרק כל שעה דלא כר"ת. ופסק להא דטחנה אפאה ובשלה. ע"כ דפירש בעינן טעם מצה וליכא כפשוטו וכדעת הראבי"ה דלא כמו שכתב בתוספותיו:

(יג) והרמב"ם שפסק בהל' ברכות להא דטחנה אפאה ובשלה בזמן שפרוסות קיימות מברך עלי' המוציא. ובהל' חמץ ומצה כתב דאין יוצאין במצה מבושלת משום דאין בה טעם פת. אין לומר דס"ל כר"ת והא דאין יוצאין במצה מבושלת משום דהבישול מבטל לי' לאפי' והוי מצה עשירה אבל מתורת לחם לא מבטל לי. דא"כ למה שינה לשון הגמ' שכתבו טעם מצה והוא כתב טעם פת. ואטו מצה עשירה לאו פת הוא. אלא ודאי שמפרש כפשטו שיצא טעמו ברוטב ע"כ כתב שאין בו טעם פת:

(יד) ומה שכתב הרמב"ם צלאו בחמי טברי'. לאו למימרא דאם בישלו הי' לו עוד תקנה וכנ"ל כשיטת הר"א ממיץ. שהרי מוכח מכאן דלא ס"ל כהר"א ממיץ. אלא דהרמב"ם נקט צלאו לרבותא לאשמעינן דאפי' צלאו אסור. ורב חסדא אגב דנקט בישלו לגבי שבת נקט נמי בישלו לגבי פסח. אבל הרמב"ם שכתב לדין פסח בפ"ע נקט צלאו לרבותא. והא דפסק הרמב"ם צלאו ואח"כ בישלו חייב. צ"ל דלאו מסברא דבישול מבטל לצלי' אתי עלה אלא מקרא דבשל מבושל. אף דמפיק לי' לצלי קדר צ"ל דתרתי שמע מינה:

(טו) ומה שהביא הר"א ממיץ ראי' מהא דיבמות פרק החולץ אע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפי