אגלי טל רמא

[יב] ויראה לי דמים שנתבשלו כו'. כבר כתבתי זה בס"ק י"א, ועיין בס"ק י"ט מה שכתבתי שם בס"ד:

[יג] ומנהגנו להורות בדבר לח כו'. רמ"א שי"ח. ועיין בס"ק י"ד. ובס"ק נ"ה אות ה':

[יד] ויראה לי דמים שנתבשלו ונצטננו כו'. כי הכרעת הרמ"א להקל בלא נצטנן לגמרי כתב המנחת כהן משום דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים דלא מחלקין בין יבש ללח. ול"נ באיסור דאו' מחמירין כאינך פוסקי'. וכשלא נצטנן לגמרי וראוי עדיין לקצת בנ"א לאכול מחמת חמימותו. כבר יצאנו מחשש איסו' דאו' (עי' השמטה) דלא גרע מאם נתבשל כמאכל ב"ד בדבר יבש אף שלא נתבשל כל צורכו דשוב אין בו משום בישול מדאו'. ובדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא מחלקין בין לח ליבש ובכולן אין בישול אחר בישול. וממילא במים שכתבנו דכל הפוסקים מודים דבנצטנן יש בהם משום בישול מה"ת א"כ אף אם לא נצטנן לגמרי רק שאין רוב בני אדם שותין כך. שוב הו"ל כמו שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בדבר יבש דשוב אין בהם משום בישול מן התורה אבל יש בהן משום בישול מדרבנן מיהת:

[טו] (א) מ"מ יש בישול אחר צלי' כו'. כתב הר"א ממיץ בס' יראים דאף דאין בישול אחר אחר בישול מ"מ יש בישול אחר אפי' וצלי'. וראייתו מהא דתניא בפ"ב דפסחים מ"א. לגבי פסח. צלאו ואח"כ בישלו חייב ובגמ' מוקי לה כר' יוסי דאמר אין יוצאין במצה מבושלת דהבישול שאח"כ מבטל האפי'. הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפי' אפילו בכלי שני דיש דברים שמתבשלין אפילו בכלי שני ועיין בב"י סי' שי"ח בשם ראבי"ה שסתר ראייתו דהא מסקינן בפרק כיצד מברכין דטעם דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה וליכא. והב"י כתב שטענה זו של הראבי"ה היא חזקה שהרי טעם זה דבעינן טעם מצה קאמר הש"ס לדחות הראי' דשלקות מברכין עליהן שהנ"ב וקאמר הש"ס דכ"ע שלקות מברכין, עליהם בפה"א ושאני התם משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכיון דקי"ל שלקות מברכין עליהם בפה"א ע"כ קיי"ל דבעינן טעם מצה ותיתי לי שכוונתי בעצמי לדחוי הראבי"ה וכמו שחיזק הב"י דבריו:

(ב) ואמנם ליישב דעת הר"א ממיץ נראה עפ"י מ"ש התוס' בפרק כל שעה בהא דמצה מבושלת פירש"י דבישול מבטל לי' מתורת לחם ולפיכך צ"ל דמיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפק מתורת לחם לפיר"ת. ור"י מפרש דהכי מייתי דכי היכי דבישול מפיק לי' מתורת אפי' לשוי' מצה עשירה ה"נ גבי פסח דבישול עקר מיני' שם צלי'. ובתלמידי ר' יונה למס' ברכות וכן בתוס' הרא"ש כתבו דהא דבעינן טעם מצה פי' דבבישלו הוי מצה עשירה. והיינו דמעיקרא ס"ד דהש"ס דבישול מפיק לי' מתורת לחם וע"כ מייתי ראי' דה"ה דבישול מפיק לי' מתורת ירק. ובתר הכי דחי דהתם משום טעם מצה היינו דבישול מפיק לי' רק מתורת אפי' להחשב מצה עשירה אבל לא מפיק לי' מתורת לחם. וה"ה דלא מפיק לי' מתורת ירק. וזה דלא כמו שכתבו התוספות פסחים שם דבור המתחיל עולא אמר דהש"ס מדמי בברכות דכי היכי דמפיק בישול מאפי' ה"ה דמפיק בישול מתורת ירק. והם ס"ל דרק מתורת אפי' מבטל אבל לא מתורת ירק שהוא בעצם. וא"כ סוגית הש"ס פסחים אליבא דמסקנא משום טעם מצה היינו דחשוב מצה עשירה משום דמבטל האפי' וה"ה דבישול מבטל הצלי'. ומה שדחקו לתר"י לפרש משום מצה עשירה ולא כפשוטו דבעינן טעם מצה. דק"ל דהא קיי"ל בלע מצה יצא ובהכי ניחא דבתר דשני הש"ס בעינן טעם מצה וליכא הדר פריך ממרור ומשני בעינן טעם מרור וליכא. ולכאורה כיון דמשני דבעינן טעם מצה כ"ש דבעינן טעם מרור דהא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. אך לפירושם ניחא דבמצה לא יצא משום מצה עשירה ע"כ פריך ממרור ומשני דבמרור לא יצא כמו דבלע מרור לא יצא:

(ג) ובט"ז תירץ דעת הר"א ממיץ דבשבת נמי כיון דנשתנה טעמו חייב כמו מצטמק ויפה לו. ואיני יודע מה קאמר דבמצטמק ויפה לו אין חיוב אלא בנצטנן ובלח דוקא ואלו בישול אחר צלי' או צלי אחר בישול ביבש הוא ואפי' לא נצטנן נמי. והנכון בדעת הר"א ממיץ כמו שכתבתי שפירש דברי הש"ס כפי' הר' יונה ותוס' הרא"ש:

(ד) עוד הביא ראי' הר"א ממיץ לדבריו מש"ס יבמות פרק החולץ מ'. דאיתא התם אע"פ דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור לחם עוני קרינא בי' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ועל ראיה זו לא השיב הראבי"ה כלום. (ה) ולפענ"ד נראה ליישב קצת לדעת הראבי"ה דנהי דבישול אחר צלי' ואפי' שמה בישול מ"מ לא נקרא שעשה מלאכה כיון שאף קודם שחזר ובישלו הי' חשוב הצלי' בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. בשלמא מההיא דצלאו ואח"כ בישלו בפסח דמוכח דבישול מבטל הצלי' וכיון דעוד אין שם צלי עליו ונתבטל ממלאכתו הראשונה והוא מלאכה מחדש דומה למעביר דיו ע"ג סקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק דכיון דמחק כתב הראשון שוב הוי כתב מחדש. וראי' זו דחאה הראבי"ה כנ"ל. אבל מההוא דהחולץ דלא מוכח דמבטל לצלי' ראשונה אף דהוי בישול מ"מ פטור כיון דאף קודם לכן היתה מבושלת דצלי חשוב בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. כן יש לומר לדעת ראבי"ה. ומ"מ להר' אליעזר ממיץ אתי שפיר טפי:

(ו) וכן נראה לכאורה בפשיטות דעת הרמב"ם כדעת הר"א ממיץ. שכתב בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ח דצלאו ואח"כ בישלו חייב. וע"כ לאו מרבויא דבשל מבושל דהא פסק דחייב על צלי קדר והיינו מרבויא דבשל מבושל כמ"ש בסוגיא דפרק כל שעה. וא"כ ע"כ לומר דצלאו ואח"כ בישלו מסברא חייב מידי דהוי אמצה מבושלת דאין יוצאין בו. וע"כ דס"ל הטעם משום דבישול מבטל הצלי' דאי כדעת הראבי"ה דאין בישול מבטל להצלי' ולא בישול הוא