אגלי טל רמ

בדבר שבישול דרכו סמוך לאכילה ע"ב בשהגיע לכמאכל ב"ד הם ממהרים לאכלו. אבל פת דרכו לאפות לאיזה ימים ואינו עולה על שלחן מלכים עד שיוגמר כל צורכו. ומשמע ברי"ו הובא בש"ך סי' קי"ב ס"ק ה' שגם בעת אין איסור כשאינו עולה על שלחן מלכים. וא"כ אין איסור הפת רק בשעה שיוגמר ע"כ מועיל גמר ישראל:

[יא] (א) אבל דבר לח שנצטנן כו'. זה הוא דעת הרא"ש והטור ור' ירוחם וסמ"ק דכל דבק שיש בי מרק ונצטנן יש בו משום בישול. וראיית הרא"ש וסמ"ק מהא דפירש"י שלהי במה מדליקין ל"ד. בהא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח דפירש"י גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת. והוקשה להם ממתני' דפרק חבית דכל שבא בחמין כו' דאין בישול אחר בישול. וע"כ חידשו לחלק בין דבר לח לדבר יבש:

(ב) והרבינו ירוחם כתב בשם הר' יונה דדוקא בדבר המצטמק ויפה לו אם נצטנן והרתיחו ומצטמק הוי מבשל גמור:

(ג) והרמב"ם והרשב"א והר"ן והרב המגיד אינם מחלקין בכך ודעתם דאפי' לכתחלה מותר להעמיד קדירה כנגד המדורה להתחמם עד שתהא היד סולדת בו או להחזיר ע"ג כירה גרופה וקטומה אפילו שהקדירה נצטננה לגמרי:

(ד) והר"ן פרק במה טומנין כתב בשם הר' יונה וז"ל ומכשלה גדולה ביד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד יד סולדת בו והאחד אין יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצא מבשלין בשבת. ואפי' אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אעפ"י שהם רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני ומתבשלין בתוך כלי ראשון ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול אלו דבריו ז"ל. והר"ן כתב עלה ולא ידעתי מנין לו שהרי שנינו כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת אעפ"י שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים לצונן אחר. וסיים הר"ן שצריך עיון ובדיקה:

(ה) והנה לכאורה נראה דהר' יונה ס"ל כפוסקים הנ"ל לחלק בין לח ליבש. וכ"כ בשלטי הגבורים. אלא שזה אינו לדעת רבינו ירוחם בשם הר' יונה דדוקא במצטמק ויפה לו. ומים הרי הוא מצטמק ורע לו. ואפשר דתרי ר' יונה הם:

(ו) אמנם העיקר מה שנ"ל בדעת הרבינו יונה דהנה הרמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הר"ז תולדת מבשל וחייב. ודבריו בהיתוך מתכות מפורשים בפ"ק דיבמות ובפרק האורג מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. והנה שם ביבמות איתא אהא דבעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מדאיצטרך קרא דלא תבערו דאין מיתת ב"ד דותה שבת. ופריך דילמא ר' יוסי הוא דאמר הבערה ללאו יצאת. פי' והוה אמינא דדחי לא תעשה גרידא. ומשני מה לי בישול פתילה כו':

(ולכאורה לדעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' בדבר לח. ועוד דמתכת יבש הוא. א"כ אכתי איצטרך קרא במתכות שכבר היה מהותך וחזר ונתקשה דשוב אין בו משום בישול. ואיצטרך קרא לאסור מטעם הבערה והוא רק לאו גרידא לר' יוסי והוה אמינא דדחי. ובאמת כל מתכות בשעת עשייתו הוא מהותך וא"כ כשחוזרין ומתיכין אותו למה יתחייב משום מבשל אפי' לדעת האומרים דבדבר לח יש בישול אחר בישול מ"מ בדבר יבש שמתיכין אותו ע"י בישול מודו אף שנעשה אח"כ לח. משום דבתר מעיקרא אזלינן דהי יבש. ודנין אותו כדבר יבש. כדמוכח בפשטיד"א וכמ"ש המג"א סי' שי"ח והוכיח ג"כ מפירש"י בתרנגולתא דר' אבא שכששורין אותו במים נמוח] אלא ודאי הדבר ברור דדוקא בשאר בישול אף שנצטנן מ"מ בישולו עליו מה שאין כן במתכות שהתכתו הוא בישולו וכשחוזר ומתקשה אזל לי' בישולו וכשחוזר ומתיכו שנית מתחייב. וע"כ נראה דה"ה במים דחימומו הוא בישולו. וכשנצטנן ואזל לי' בישולו והוא חוזר ומחממו שנית מתחייב. וכן משמע דבמים חימומו הוא בישולו. מלישנא דמתני' ריש פרק כירה חמין ותבשיל. וכן לשון הברייתא חמין שהחמו תבשיל שבישל. עוד שם מנית חרס קיתון של מים כנגד המדורה לא שיחמו כו' מניח פך של שמן כו' לא כדי שיבשל כו'. ולשון הרמב"ם המבשל את הסממנים המחמם את המים חייב. וכיון דמכל הני משמע דמים לא שייך בהם לשון בישול אלא לשון חימום וחימומו הוא בישולו. כמו התכת מתכת שהתכתו זהו בישולו. וכשנצטנן ואזל לי' בישולו חייב שנית על בישולו. וזה שדייק הרבינו יונה וכתב ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול. למימר שדין זה נוהג רק במים לבד. כנ"ל מלתא בטעמא. ואין אנו צריכין לומר דתרי רבינו יונה הם:

(ז) ואפשר עוד בפשיטות דטעם הרבינו יונה שאוסר לתת חמין לתוך התבשיל ואף דחמין מצטמק ורע להן. מ"מ י"ל דע"י שנותנו ברוטב ומתערב בהתבשיל ומקבל המים טעם התבשיל חשובים אף החמין מצטמק ויפה להן:

(ח) ונ"ל עוד דהא שחילק הרבינו יונה בין מצטמק ויפה לי בין מצטמק ורע לו הולך לשיטתו שאוסר ליתן מקדירה חמה לחמה משום דכשיוצא נעשה צונן וכמ"ש הר"ן בשמו בפ' במה טומנין. וקשיא לי' מהא דמבעי' לן בפרק כירה פינה ממיחם למיחם מהו. דדוחק לומר בשפינה באיסור ובחיוב חטאת. ואי כשפינה למיחם צונן אם כן פשיטא דאסור להחזיר לכירה דהרי הוא מבשל. וע"כ הוכיח דמשכחת לה בגוונא דמותר והמציא החילוק דבמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול וניחא הבעיא בין כשפינה למיחם חם בין כשפינה למיחם צונן. וכגון דמצטמק ורע לו:

(ט) ולפי"ז אין לנו ראי' מרבינו יונה לומר דבמים שנצטננו יש בהם משום בישול. דאולי טעם הר' יונה משום שמתערב ברוטב וכנ"ל. אך לפנינו בס"ק י"ט העליתי דמים שנצטננו עד שאין אף מקצת בני אדם הרוצים לשתות חמין שותין כך וחזר זה וחיממן כדי לשתות חמין חייב לכל הפוסקים עי"ש: