אגלי טל רלח

ומזה למדו הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' ע"ג אש דאי יש בישול אחר בישול אפילו שורהו בכלי ראשון יתחייב:

(ב) והרמב"ם בפ"ט מה"ש. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. וכתב המ"מ דמבשל דבר שהיה מבושל כל צורכו נלמד ממשנה הנ"ל. וכוונת הרמב"ם במ"ש המבשל על האור ולא כתב סתם המבשל דבר שהיה מבושל פטור. דאלו המבשל בתולדת האור דבר שהיה מבושל שרי אפילו לכתחלה כדמוכח ממשנה הנ"ל. וכתב הרשב"א בפרק כירה דה"ה בשאר תולדות האור כגון המפקיע ביצה מבושלת בסודר שהוחם באור שרי. ועוד יתבאר זה. ע"כ כתב המבשל באור דכה"ג פטור אבל אסור כדמוכח מדין חזרת תבשילין בשבת:

(ג) והנה מדברי הרמב"ם האלו משמע דוקא דבר שהיה מבושל כל צורכו אם בישלו פטור לאפוקי דבר שלא נגמר בישולו אף שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי עוד חייב עליו משום בישול עד שיתבשל לגמרי. וכן הבינו המ"מ והב"י בדעת הרמב"ם וכן פסק בש"ע סימן שי"ח. והדרישה שם כתב דהרמב"ם מבושל כמאכל ב"ד מבושל כל צורכו קרי לי'. וכתב עוד שגם המ"מ יש לומר דהכי ס"ל בדעת הרמב"ם דסבירא ליה כהרשב"א ושאר פוסקים:

(ד) ולפענ"ד הא ליתא ובודאי הרמב"ם חולק על הרשב"א בזה. דהנה הרשב"א בפרק כירה כתב וז"ל כל שבא בחמין מלפני השבת פירוש שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בישולי עכו"ם והלכך שורין אותו בחמין בשבת. הרי שהרשב"א למד דין זה דמאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול בשבת מדאין בו עוד משום בישולי עכו"ם. ואלו הרמב"ם פי"ז מהלכות מאכלות אסורות כתב דגים קטנים שמלחן הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין. ולדעת הרשב"א דמאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. דאין בו עוד משום בישול עכו"ם. משום דלא חשוב בישול אח"כ אפי' לענין שבת. א"כ איך תלה הרמב"ם דינים אלו זה בזה. דהא לדברי הכל דבר הנאכל כמו שהוא חי או מחמת מלחן יש בו משום בישול בשבת כמו שיתבאר לפנינו ס"ק י"ט בס"ד. אלא דליכא בהו משום אקרובי דעתא וכמ"ש הר"ן בפ"ב דביצה אהא דאם צלאן עכו"ם סומך עליהן משום עירובי תבשילין וז"ל שאעפ"י שאין בו משום בישולי עכו"ם לאו משום דלא להוי תבשיל אלא דהתם משום אקרובי דעתא הוא. וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו. וא"כ איך הרכיב הרמב"ם דין דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. אלא ודאי הרמב"ם סובר דגם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול רק משום שראוי לאכילה קודם בישול העכו"ם חשוב דבר הנאכל כמות שהוא חי. כמו דגים מלוחים. אבל לעולם יש בו משים בישול בשבת. [ועי"ש בכ"מ בדין בישול עכו"ם]:

(ה) ואף שלפנינו ס"ק י"ט ישבתי דעת המנחת כהן ורעק"א דס"ל דדעת הרמב"ם דדבר הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול לענין שבת. זה הוא רק לפי ההנחה דהרמב"ם סובר שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול יש לומר שדבר הנאכל כמו שהוא חי לגמרי כגון תפוחים אין בו משום בישול. אבל אם נאמר דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי שיב אין בו משום בישול אי אפשר לומר דדבר הנאכל כמו שהוא חי לא יהא בו משום בישול. וראי' משמן דלענין בישולי עכו"ם חשוב נאכל כמו שהוא חי ובשבת יש בו משום בישול. רק לפי ההנחה דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול יש לומר דשמן דומה לנאכל כמו שהוא חי רק לקצת בני אדם עי"ש היטב:

(ו) ומ"מ מה שדעת הב"י דלהרמב"ם דבר המבושל כמאכל ב"ד יש בו משום בישול מן התורה גם מה שפסק בסי' רנ"ג דדבר שלא היה מבושל כל צורכו אף שהיה מבושל כמאכל ב"ד אסור להחזירו בשבת ע"ג כירה גרופה וקטומה לפענ"ד ליתא. כאשר אבאר בס"ד:

(ז) והנה הטור סימן שי"ח כתב ואם לא נתבשל כל צורכו אפי' שנתבשל כמאכל ב"ד שייך בו בישול אפי' בעודו רותח. והקשה הב"י דהא מפורש בהרא"ש דמשהגיע למאכל בן דרוסאי לא מחייב עליו אלא א"כ נצטנן והרתיחו. ואין לומר דמ"מ מדרבנן שייך בו בישול עד שיתבשל לגמרי דמנ"ל להטור לחלק בכך. ובדרישה כתב דבאמת הטור אוסר מדרבנן אך לא כתב שום ראי':

(ח) ולפענ"ד דהטור מדברי הרא"ש עצמו למד זה. שהרי כתב בפרק כירה בהא דאסור להחזיר אפי' מבעוד יום אם אין שהות להרתיח מבעוד יום דדוקא בנתבשל כל צורכו. אבל כל זמן שלא נתבשל כל צורכו נוטל ומחזיר כל היום. וע"כ כמ"ש הב"י והקרבן נתנאל דבזה לא שייך לגזור שיבשל בשבת דלא נחשדו ישראל על השבתות. ואי לאחר שנתבשל כמאכל ב"ד לא שייך בו עוד בישול אפי' מדרבנן א"כ לאחר שנתבשל כמאכל ב"ד יש לגזור שיחזיר בשבת כמו בנתבשל לגמרי. אלא ודאי דעוד יש בו משום בישול מדרבנן:

(ט) עוד ראיה מהא דכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז דאם בישלו עכו"ם כמאכל ב"ד יש תקנה שיבשלנו הישראל לגמרי דיש בישול אחר בישול. ואי אפי' מדרבנן לא הוי בישול לאחר שהגיע לכמאכל ב"ד. א"כ מה סברא שיועיל בבישולי עכו"ם. אלא ודאי דמדרבנן יש בו עוד משום בישול וע"כ מועיל בבישולי עכו"ם דדרבנן אפי' להקל:

(י) וכן צ"ל לדעת התוס' שכתבו ריש פרק כירה דסתם חמין ותבשיל אפי' לא בישל כל צורכו ובמשנה שם תני ב"ה אומרים אף מחזירין ובגמרא דמחזירין אפילו בשבת ומוכח דמשהגיע לכמאכל ב"ד אין בו משום בישול דבר תורה דאל"כ איך הותר להחזיר בשבת. ואלו בההוא דכל שבא בחמין מלפני השבת כתבו התוס' דהיינו בנתבשל כל צורכו. ומפורש בחידושי הר"ן דהתוס' פליגי אהרשב"א דס"ל דאפי' נתבשל רק כמאכל ב"ד מותר לשרותו בחמין בשבת. וא"כ סותרין דברי התוס' אהדדי. וע"כ דאינהו מחלקים דמן התורה אין בו עוד משום בישול. וע"כ מותר להחזיר. מאחר דאין בו משום בישול מן התורה מהני טעמא דחזרה. אבל מדרבנן יש בו משום בישול כל זמן שלא נתבשל כל צורכו וע"כ מתני' דפ' חבית דמתיר לכתחלה ע"כ מיירי בנתבשל כל צורכו:

(יא) וכן מוכח בהרא"ש בפ' כירה שכתב דעת רש"י דאפי' בדבר רותח יש בו משום בישול מדרבנן. [דודאי מן התורה אין בו משום בישול מדמותר להחזיר רק מדרבנן יש בו משום בישול ובאיסור דרבנן מהני טעמא דחזרה]. והב"ח הגיה תיבת מדרבנן וכתב דצ"ל מדבריו. ולפענ"ד א"צ להגיה:

(יב) וכן נלענ"ד דעת הטור שכתב בסימן רנ"ג דהא דמחזירין בשבת היינו בעודה רותחת. וכוונתו דאלו בנצטננה הא מחייב משום בישול. ולמה לא כתב דדוקא בנתבשלה לגמרי ולאפוקי מדעת הרשב"א ורי"ו וסייעתם דס"ל דמשהגיע לכמאכל ב"ד מותר להחזיר. אלא ודאי דעת הטור באמת דמותר להחזיר דכיון דמן התורה לא הוי בישול לא חשוב בישול מדרבנן כיון שאינו מבשל בתחלה אלא מחזירה. ותדע דהא לאחר שהונחה ע"ג קרקע ואין