אגלי טל רלז

רק כמו שעושין בזה"ז שסותמין במקום חתך של עץ כדי שלא יזובו המים ויצא כחו רק המים מתיבשים בתוך העץ ואינו צריך כלל לריפוי העץ ואין חיוב רק משום פסיק רישא ולרש"י נ"ל דפטור בזה. לא מבעי' לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. אלא אף לשאר פוסקים מ"מ עכ"פ לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ה"נ פטור. והא דעת רוב פוסקים כר"ש. ודברי הרמב"ן והר"ן צ"ע כעת:

(ה) והריטב"א בע"ז כתב שבבישולי עכו"ם הקילו לילך אחר עיקר הכוונה שהוא לשרורי מנא. יראה מדבריו שאף שמתכוין שיתרפה תחלה. מ"מ כיון שעיקר כוונתו על החיזוק שאח"כ מותר:

(ו) ורש"י בע"ז שם פירש דאין בכלים משום בישול. והקשה הריטב"א עליו משמעתין דחייב בשבת משום בישול. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא וכן המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הר"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. ויש לדקדק דבשני בבות הראשונים כתב הר"ז תולדת ובבבא השלישית כתב משום מבשל. ומשום אין משמעו תולדה לבד [כמבואר כמה פעמים בש"ס וברמב"ם. ועיין רמב"ם פ"ח ה"ד בזומר שכתב שחייב משום נוטע אף שהזומר כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ג שהוא אב מלאכה. ועוד בכמה מקומות]. וצריך להבין למה. אך טעם הענין דהנה לקמן אמר רבה בר ר"ה האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואקושא אימא לא קמש"ל. ובזה ס"ל להרמב"ם דאינו דומה ממש לבישול סממנין שאינו חוזר לקדמותו וזה חוזר לקדמותו ע"כ אינו אלא תולדה. ועיין עוד לפנינו בס"ק זה בס"ד. וע"כ המתיך את המתכות שחוזר ומתקשה וכן כל תרי בבא קמאי הוויין תולדות. אבל בבא ג' דהוא דין שדא סיכתא לאתונא דמפרש הרמב"ם דהוא המקשה גוף רך דהוי נמי מבשל הא אינו חוזר לקדמותו ע"כ לא כתב דהוא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל כמ"ש בגמרא ואפשר דהוי אב. והנה ממוצא הדבר נשמע דלשיטת רש"י שמפרש החיוב משום הריפוי דמעיקרא והריפוי הא חוזר לקדמותו שמתקשה לבסוף הוה רק תולדה:

(ז) ולפי"ז יובן פירש"י בע"ז הנ"ל דתיקון הסיכתא לבסוף לאו בישול הוא דאין בישול בכלים. כיון דתיקון כלים הוא שמתחזק ומתקשה וזה אינו בישול לרש"י. מה אמרת שיחשב בישול הריפוי שמתחלה הלוא זה אינו אלא תולדה וחכמים לא גזרו על בישולי עכו"ם רק על עיקר מלאכת בישול שהוא אב בשבת שהרי גזירתם היה על אוכלין ומשקין וכל אלה הוויין אב מלאכת מבשל כמו שחשב הרמב"ם כל עניני בישול באוכלין לאב מלאכה עי"ש. וא"כ מה שמתכוין העכו"ם לתולדת מבשל לא נקרא מתכוין לבישול. ובודאי תולדת בישול לא חשוב בישול לגבי בישולי עכו"ם ולא חמיר מאיסורי תורה דלא חייב אף על מה דחייב עליהם בשבת משום תולדה וכמ"ש התוס' בכורות כ"ה עי"ש. ודוקא בשבת אתרבי תולדות מדכתיב אחת מהנה אבל לא בשאר איסורי תורה וכ"ש בישול עכו"ם:

(ח) ואין לפקפק ע"ז מהא דצולה חשוב בשול לגבי בישולי גוי אף דבבשר בחלב לא חשוב בישול וכתבנו הטעם בס"ק א' דדוקא בשבת הוי אב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. לא קשיא שגם בישולי עכו"ם לא הוי אלא א"כ כיון העכו"ם לבישול כמבואר בדין זה עצמו דקבר בי' ישראל קרא מעיקרא לא הוי בישול עכו"ם:

(ט) או יש לומר באופן אחר ליישב קושית הריטב"א דהנה הא דבישול עכו"ם יליף לה הש"ס מה מים שלא נשתנו ע"י האור אף כל שלא נשתנה אבל נשתנה אסור. והנה דבר שחוזר לקדמותו לא הוי שינוי וכן הוא בירושלמי הובא בתורת הבית הארוך להרשב"א מוטליא ופנקריסין כו' הרי אלו מותרין שהן יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן. ומאחר דלענין בישול עכו"ם לא חשוב בישול אלא אם כן הוי בישול שאינו חוזר. ממילא כיון דלא הוי בישול עכו"ם אלא אם כן נתכוין לבישול. שוב לא חשוב בישול אלא א"כ נתכוין לבישול שאינו חוזר:

(י) ובעיקר דין דשדא סיכתא לאתונא לרש"י. וכן המתיך את המתכות והממסס את הדונג כו' דחייב אף שחוזר לקדמותו יש לעיין מהא דרמב"ם פ"ט הלי"ג והמ"מ שם דאינו חייב רק על מלאכה מתקיימת ובאמת שראיית המ"מ שם מהמשנה אינו לפירש"י והר"ן שם] ולמה יתחייב בזה שחוזר ומתקשה. ובהוצאה דחייב מוציא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למאן דאית לי' קלוטה. משום הוצאה. אף שאינו מתקיים. שאני הוצאה שלעולם אינה מלאכה קבועה. ואינה דומה לצביעה כתיבה בנין שהוא מתקיים אבל הוצאה הרי בקל חוזר ומכניסה. אך במלאכת בישול שבמשכן הוא מלאכה מתקיימת למה יתחייב בזה שאינו מתקיים. ואפשר לומר משום שהיה היתוך מתכות במשכן והוא חוזר ומתקשה. והא דלא הוה היתוך מתכות אב מלאכה צ"ל משום דלא היתה מלאכה חשובה במשכן משום דאינה מתקיימת שחוזר ומתקשה וכגירסא דריש פ' הזורק דהוי במשכן וחשיבא. ומ"מ מהני להחשב היתוך מתכות תולדה כמו שמועיל שם לחייב בנין כל שהוא. וכיון דהיתוך מתכות תולדה אף שחוזר ומתקשה. ה"ה כל הנך. וזה שהקדים הרמב"ם דין דהיתוך מתכות משום דמיני' לומדים כל הנך:

(יא) ובגוף הדין דשדא סיכתא לאתונא אי מחייב על הריפוי אף שכוונתו לחזקו וכדעת רש"י והראב"ד או שמתחייב על החיזוק שלבסוף וכדעת הרמב"ם. נראה דפליגי בזה הש"ס בבלי והש"ס ירושלמי. דהנה בירושלמי פרק במה מדליקין הל' ה' דחייב על עיכול אברים ופדרים בשבת במקדש [שהיה באופן שאינו דוחה שבת] משום מבשל. וקאמר שם מה בישול יש כאן כיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא [ופי' הק"ע שרוצה בשריפתן] ודברי הירושלמי צריכין ביאור דא"כ כל שורף יתחייב משום מבשל. ונ"ל עפ"י פירש"י הנ"ל דשדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין. וה"נ כל זמן שהלחלוחית הוא בבשר א"א שישרוף וא"כ רוצה ברפייתו כדי שיוכל לשרוף ולהתעכל וע"כ חייב. אך הש"ס בבלי בפ' ארבעה אחין דאינו חייב בעיכול אברים ופדרים משום מבשל אלא משום מבעיר. צ"ל דס"ל דאינו חייב על הריפוי כיון דכוונתו שיצאו מימיו ואז אינו מתרפה. דלאחר שיצאו מימיו מתקשה ועל הקישוי פטור דאל הקישוי אינו צריך ובלעדי הקישוי ישרף:

[י] (א) אין בישול אחר בישול כו'. במשנה פרק חבית קמ"ה:

כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. [פירש"י כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל]. ופי' שורין בחמין בכלי ראשון. [והמרדכי נסתפק בדבר בפרק כירה אם הפי' בכלי ראשון. והב"ח מחמיר בכלי ראשון. אך הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים דשרי]