אגלי טל רלו

יחתה בגחלים שיופסד אותו צד. ליתא. ומפורש בש"ע בפשטיד"א בעי' שגם מה שבתוכו יאפה כמאכל ב"ד. ולא אמרינן ששוב לא יחתה כדי שלא יופסד העליון. אלא ודאי הפי' כפשטו דמשקרמו פני' ראי' ששלטה האפי' בכולו עד שאין חוטין נמשכין בכל הפת:

(יא) ובתוס' מנחות נ"ז:

כתבו דמשמעתא דשבת משמע דקרימת פנים חשוב אפי' גמורה. ולא ידעתי המשמעות. ואם היינו אומרים כדברי הנאות דשא דרק במקום הנקרם חשוב אפי' היינו יכולין לפרש ראיית התוס' דאי חשוב רק כמאכל ב"ד הא מבואר שם דכל מצד אחד כמאכל ב"ד לאו כלום הוא. וא"כ היכי סגי שיקרום התחתון שלה. אך באמת דברי הנאות דשא ליתא כנ"ל. באופן שלענין הלכה לדעת הפוסקים כת"ק לא מחייב עד שיקרמו כל פני'. ולדברי הפוסקים כר' אליעזר נראה ג"כ דלא מחייב עד שיקרמו כל פני' כמו בלחם הפנים. ושיעורא דקרמו פני' חשוב רק כמאכל ב"ד. ואם חזר ואפאו אח"כ תלוי במחלוקת ה"ה לדעת הרמב"ם עם שאר פוסקים כמו שיתבאר לפנינו ס"ק י' בס"ד:

[ז] אם נצלה בו כגרוגרת כו'. ש"ס מנחות נ"ז וברמב"ם פ"ט מה"ש הלכה ה'. [ח] המתיך אחד ממיני מתכות כו'. רמב"ם פ"ט מה"ש ה"ו. והנה מ"ש המתיך אחד ממיני מתכות זה מבואר בש"ס מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. אך הא דכתב המחמם את המתכות כו' לא ידעתי מנ"ל. ועיין בס"ק שאח"ז:

[ט] (א) וכן המבשל כלי אדמה כו'. ש"ס מכילתין ע"ה:

אמר רב אחא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל [פירש"י שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה] פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין [לחזק ואין כאן בישול] קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט [דמירפי רפי'. ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו]. והלחם משנה הקשה על הרמב"ם דמחייב על המקשה גוף רך דהרי משמע מכאן דעל מה שמתקשה לבסוף אינו חייב לולא מה שמתרפה בתחלה. ותירץ הלחם משנה דהרמב"ם הכי מפרש לי' מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין דאף מתחלה היה קשה ואינו אלא תוספות חיזוק קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט וכיון דמרפי רפי תחלה שוב חייב על חיזוקו שאח"כ:

(ב) ובפי"ב ה"א כתב הרמב"ם המחמם את המתכות לצרפו במים הר"ז תולדת מבעיר וחייב. והראב"ד הקשה דלמה לא חייב משום מבשל כמו שדא סיכתא לאתונא משום דמרפי רפי והדר קמיט. ביאור דבריו דמביא ראי' דאף שם תכלית כוונתו כדי לקמטו ואעפי"כ חייב על רפייתו שמתחלה. ה"נ אף שתכלית כוונתו לכבותו ואז אדרבא יתחזק. מ"מ יתחייב על רפייתו שבתחלה. ואולם קושיא זו אינו צודק אלא לפירוש רש"י. אך לפירוש הרמב"ם דחייב אהא דקמיט לבסוף א"כ שפיר יש לומר כיון דתכלית כוונתו אינו על הריפוי אינו חייב על הריפוי וסיכתא לאתונא על קמיטתו חייב והכא עדיין לא קמיט עד שמכבהו במים. ובזה אין אנו צריכין למ"ש הלחם משנה שם דחייב משום מבעיר ומשום מבשל. אלא דאינו חייב משום מבשל כלל. מאחר שתכלית כוונתו לאחר שיפסוק הריפוי. ואדרבה שאז יתחזק עוד יותר היפך הריפוי. ע"כ אינו חייב על הריפוי רק יש לחייבו משום מבעיר. ובמבעיר אין לפוטרו משום שתכלית כוונתו לכבותו במים ואז יפסוק ההבער. שגם במשכן הי' הבערה כזו בהבערת עצים לעשות מהם פחמים אף שתכלית ההבערה בעת יפסוק ההבערה ויעשה פחמין. ועיין בתוס' ע"ג:

ד"ה מכדי. מבואר שם דס"ל דהבערה שבמשכן היינו הבערת העצים לא הבערת הפחמין דוקא. דאל"ה היה הכיבוי תחלה עיין שם. אלא מהבערת עצים ילפינן. והרי ההבער זה תכלית כוונתו לאחר שיפסוק:

(ג) ויש לעיין לשיטת הרמב"ם מהא דכתב הרשב"א פרק הזורק צ"ח. סד"ה והא. בשם רב האי גאון ז"ל בזורק מרשות הרבים לרה"ר ורה"י באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור דמשום ד' אמות ברה"ר ע"י צירוף לא מחייב כיון שנח באמצע ומשום הכנסה והוצאה לא מחייב דלא איתעבידא מחשבתו שלא רצה שתנוח באמצע. וה"נ כיון דלשרורי מנא קא מכוין ולא חשוב רצה שתהי' רפה מתחלה [דאי חשוב רצה יתחייב על הריפוי לדעת הלח"מ פי"ב וע"כ דחשוב דרצה רק בשרורי מנא] גם על החיזוק שאח"כ לא יתחייב. כי היכי דהתם אף משום הוצאה שאח"כ לא מחייב כיון שלא רצה בהנחה שמתחלה חשוב לא רצה בעקירה שאח"כ. ה"נ כיון שלא חשוב רצה בריפוי חשוב שלא רצה כלל לעשות מדבר רפה דבר קשה. ואם תאמר כיון שידע שתהיה רפה והוא רצה לעשות מזה קשה הרי רצה שיתקשה הרפה. התם נמי ידע שתנוח ברה"י והוא מתכוין שתעקר משם לרה"ר הרי רצה בעקירה ויש ליישב:

(ד) ובעיקר דברי הש"ס דקאמר מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט. הקשו הראשונים ז"ל מהא דפרק אין מעמידין ל"ח:

בעכו"ם דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין. ותירצו הרמב"ן והר"ן דבשבת חייב משום פסיק רישא. ובבישולי עכו"ם הקילו בזה שלא יחשב פסיק רישא כמתכוין. והוא כעין שיטת המרדכי פסיק רישא בדרבנן מותר. אולם צ"ע למה יחשב זה פ"ר לבד לפירש"י דע"י הריפוי המים יוצאין ומתקשה א"כ מכוין לריפוי שעי"ז יצאו המים ויתקשה. ונראה שאינם מפרשים שהמים יוצאין