אגלי טל רלד

לחייב במבושל ששלקו כל כמה דלא מבטל לי' משום שמלאכה זו כבר יש בו ולא חידש בו מלאכה. ואף ששולק הוא רק תולדה למבשל ומלאכת השליקה עדיין לא הי' בו. מ"מ מה לי אב מה לי תולדה שהכל הוא מלאכה אחת. והרי לא חידש בו מלאכה. רק בצלי אחר בישול דמבטל לי' לבישול והרי הוא כאילו לא הי' מבושל מעולם. א"כ הרי הוא חידש בו מלאכה. אבל לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב וכל תולדה חשובה מלאכה בפני עצמה א"כ מבושל ששלקו אף דהשליקה אינו מבטל הבישול. מ"מ הרי חידש בו מלאכה ששליקה היא מלאכה חדשה. וא"כ שפיר חייב לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב (עיין בהשמטה):

(ח) ואפי' לדעת הרמב"ם שכולן הם אבות מלאכות משם מלאכת מבשל. מכל מקום נראה לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. הוא הדין דמחייב בעושה שני מיני פעולות ששניהם אבות משם אחד שחייב אכל פעולה ופעולה בפני עצמה. והוכחה לזה מש"ס ריש פרק הזורק וריש בבא קמא ) דמקשה הש"ס כיון דאב ותולדה דינם שוה מאי איכא בין אב לתולדה. ומשני נ"מ דאלו עביד שתי אבות בהדדי או שתי תולדות משני אבות מחייב תרתי ואלו עביד אב ותולדה דידי' לא מחייב אלא חדא. ומקשה ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לי' אב ואמאי קרי לי' תולדה עי"ש. ואם איתא דשני מיני פעולות ששניהם אבות משם אחד לא מחייב לר' אליעזר אלא חדא. אכתי צריך למנות אבות ותולדות. דבשני אבות משם אחד מחייב חדא ומשני שמות מחויב תרתי. וכמו כן אב ותולדה דידי' מחייב תרתי. ולדידן אין נ"מ אם הוא אב או תולדה רק אי הם מאב אחד או משני אבות. ואין נ"מ בין שם אב לשם תולדה. ולר' אליעזר נ"מ עוד יותר מלדידן. דלדידי' יש חילוק בין אם הוא אב או תולדה. דהעושה אב ואב משם אחד לא מחייב אלא חדא ואלו אב ותולדתו מחויב תרתי אלא ודאי דס"ל לר' אליעזר דשני מיני פעולות שהם שני אבות משם אחד נמי מחייב תרתי כמו אב ותולדתו. ולפי"ז מבושל ששלקו חיב לר' אליעזר אף לפי שיטת הרמב"ם דחשב צולה לאב. מאחר דשליקה חשוב מלאכה חדשה שלא הי' מתחילה:

(ט) והנה ידוע דר"א שמותי הוא. היינו שהוא מתלמידי ב"ש. ומשמע שגם ב"ש מחייבי אתולדה במקום אב או אשני אבות משם אחד אכל חדא וחדא. דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כדאיתא ביומא ס"ו ובסוכה כ"ז:

ובודאי הכי שמיע לי' מבית שמאי רבותיו. וא"כ ב"ש נמי מחייבי אתולדה במקום אב ומחייבי נמי אמבושל ששלקו:

(י) ועוד ראי' מפ"ב דביצה דר' אליעזר אמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. וכתבו התוס' שם דר' יהושיע פליג עלה בירושלמי. וס"ל אופין על המבושל ולא קיי"ל כר' אליעזר דשמותי הוא ועי"ש. ומשמע דר' אליעזר לטעמי' דתולדה חשובה מלאכה בפני עצמה. וכ"כ שני מיני פעולות שהם שני אבות משם אחד חשוב כל אחת מלאכה בפני עצמה וכיון דאפי' ובישול שני אבות משם אחד או אב ותולדתו נינהו ע"כ אין אופין על המבושל שהרי מלאכת האפי' לא התחיל בה מערב יו"ט והמבושל מלאכה אחרת היא שהרי אלו עביד להו בהדי הדדי הי' מחויב תרתי. וא"כ מלאכת אפי' לא התחיל עדיין כלל וע"כ אין אופין על המבושל דטעמא דעירובי תבשילין שיתחיל במלאכה מערב יו"ט. כמו שפירש"י שם ד"ה כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא א"כ התחיל בה מעיו"ט דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא. ומאחר דאפי' היא מלאכה בפ"ע לר' אליעזר ע"כ בעינן נמי שיתחיל באפי' מעיו"ט. ואנן דקיי"ל העושה אב ותולדתו אינו מחויב אלא אחת ע"כ קיי"ל דאופין על המבושל. והנה שם בסוגיא חנניא אומר בש"א חין אופין אלא א"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל. הרי דס"ל לב"ש כר' אליעזר דאין אופין על המבושל. ועי' בתוס' ע"ז ל"ז:

ד"ה והשלקות. דר' אליעזר כחנניא אליבא דבית שמאי דבעי פת ותבשיל וחמין טמונין. א"כ הא דאמר ר' אליעזר אפוי ומבושל. לאו דוקא הני לבד. דהא בעי נמי חמין טמונין. אלא דלכל מין צריך עירוב כנגדו. ואטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. וה"ה נמי דלצלי צריך עירוב צלי כנגדו לר' אליעזר ולבית שמאי. וכ"ז משום דס"ל לר"א דחייב אתולדה במקום אב. ומשמע דב"ש נמי הכי ס"ל דמחייב אתולדה במקום אב. וממילא נשמע לבית שמאי דמבושל ששלקו חייב כנ"ל:

(יא) ולפי"ז ניחא קושית הש"ס לב"ש דאית להו שביתת כלים מהא דמשהין קדרה ע"ג כירה דתחילה הי' מבושל ואח"כ יהי' שלוק וא"כ עושה הקדירה מלאכה דאורייתא. ואפילו לא נשתהה כ"כ עד שיעשה שלוק. מ"מ כיון שאם ישהה יהי' נעשה שלוק שוב יאסור כמ"ש הפוסקים והתוס' דאסור להפשיר במקום שאם ישתהה שם יתחמם עד שתהא יד סולדת בו דילמא משתלי כמו שיתבאר לפנינו סעי' כ' בס"ד. וה"נ דילמא משתלי ותעביד הקדירה מלאכה דאורייתא. וע"כ הוצרך לשנות קדירה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וניחא נמי דברי הר"ן הנ"ל דלבית שמאי חזרה אסור מה"ת בשישלוק אח"כ. וע"כ אסור ג"כ מע"ש סמיך לחשיכה שהרי השליקה לא נעשית מבעוד יום ואף שיטלנו קודם שיהי' נעשה שלוק מ"מ שוב אסור דילמא משתלי. ואף דבהחזיר מע"ש אפי' כי משתלי ליכא איסור תורה. מ"מ חיישינן דילמא משתלי דהא אפי' בחמי טברי' אסור להפשיר כמבואר בסוגיא שם. ויבוא לפנינו בסעי' כ"ז בס"ד. אף דאי נמי משתלי ויתבשל לגמרי לא יהי' אלא איסור דרבנן דתולדות חמה נינהו עי"ש. ובהרשב"א. וה"נ דכוותי':

[ג] המעשן. הנה אף כי בירושלמי מכילתין פשיטא לי' דמעשן חייב משום מבשל. הירושלמי פרק הנודר מן המבושל מספקא לי', ועיין פר"ח יו"ד סי' פ"ז דתפס הא דמכילתין לעיקר. דבתר דאיבעיא לי' התם פשיטא לי' הכא. ומהתימא על הרמב"ם אף דלגבי בשר בחלב פסק דאין לוקין על המעושן. והיינו משום דהירושלמי פרק הנודר מן המבושל מספקא לי' גם לגבי כשר בחלב ולח אפשטא כמ"ש הכ"מ שם. וא"כ אסור דהו"ל ספיקא דאורייתא ואין לוקין עליו ולגבי שבת דחמיר איסורי' טפי השמיט לגמרי דין מעושן. מה גם דלגבי שבת הירושלמי מכילתין פשיטא לי' דחייב. וצ"ע:

[ד] שעורן כדי לרחוץ בהן כו'. רמב"ם פ"ט מהל' שבת. [ה] אלא כמאכל בן דרוסאי כו'. ש"ס מנחות ג"י