אגלי טל רלג

אב מלאכה. היינו משום דלהירושלמי ילפינן המלאכות מקרבנות המשכן. ולדידן דאית לן אפיית לחם הפנים אינן דוחות את השבת ילפינן מלאכת אפייה מאפיית לחם הפנים ושפיר הוי אב. ורק לרבי דאית לי' דאפיית לחם הפנים דוחה את השבת וליכא למילף מלאכת אפייה מלחם הפנים ומבישול סממנין יליף לה ע"כ אפייה היא רק תולדה. וכל זה הוא להירושלמי אבל לדעת רש"י ורמב"ם דהש"ס דידן פליג על הירושלמי ואין למידין המלאכות אלא מהמשכן וכליו לבד ולא מקרבנות עי"ש. ושוב גם לדידן אין לנו ללמוד מלאכת אפייה רק מבישול סממנין ושוב יהי' אפייה תולדה לבישול גם לדידן כמו להירושלמי אליבא דרבי. ומהירושלמי נשמע לש"ס דידן. כמו להירושלמי לרבי דיליף מבישול סממנין הוי אפייה רק תולדה. כ"כ להש"ס דידן דכולהו ילפו מבישול סממנין הוי אפייה רק תולדה:

(ט) אך אין להקשות מהירושלמי על הרמב"ם שהרי הרמב"ם ע"כ סבירא לי' דהירושלמי והש"ס דידן פליגי בהא דאבות ותולדות דהש"ס דידן קאמר החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. וכן הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן. וכן הקוצר והבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. ומלשון זה למד הרמב"ם שהן כולן אבות מלאכות כמ"ש המ"מ פ"ז מה"ש. ובירושלמי ליתא להאי לישנא ואדרבה דאיתא שם להדיא. תני ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. הרי דהירושלמי והש"ס דידן פליגי בהא מילתא לפי דעת הרמב"ם פ"ז מה"ש. וע"כ אין להקשות לדידי' מהירושלמי מידי:

(י) אך כ"ז הוא לדעת הרמב"ם. אבל לדעת המאירי והרמ"כ דס"ל דנוטע מבריך ומרכיב אינן אלא תולדות. נראה ברור דה"ה צולה אינו אלא תולדה ולא חשוב אב רק מבשל ממש. ואפילו אופה דאורחי' באפי' נמי אינו אלא תולדה לדידהו. שהרי נוטע ודאי אורחי' ואעפי"כ אינו אלא תולדה לדידהו. מה גם דלדידהו ש"ל דהירושלמי והש"ס דידן לא פליגי מידי בהא מילתא שוב בודאי ס"ל כהירושלמי הנ"ל:

(יא) אך ראיתי בספר יראים שכתב אופה ומבשל אחת הן ואח"כ כתב (תולדה דאורייתא) האי מאן דשדא סיכתא לאתונא כו'. מכלל דס"ל דאופה הוא אב מלאכה [ואפשר ה"ה צולה] אף שבעל ספר יראים חשוב נוטע מבריך ומרכיב בתולדות זורע וכן בוצר גודר מסיק ואורה בתולדות קוצר. וכן מנפץ מנפט תולדה דדש. ומ"מ חושב אופה אב מלאכה ותיקשי לדידי' מהירושלמי. (יב) אך ראיתי חידוש בספר יראים דבמקום שהס"ס אמר סידורא דפת נקט. כתב הספר יראים סידורא דכתיב נקט. נראה דהיינו מה דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ונראה דמטעם זה חשב אופה אב דאין סברא שיקדים הכתוב לדבר בתולדה ואח"כ באב. ולפי"ז הוכיח דהש"ס דידן דמייתי האי קרא להכי ס"ל דאופה הוא אב. וצולה לדידי' עדיין צ"ע:

) (יג) קיצור הדברים. לדעת הרמב"ם בין צולה בין אופה הכל הוא אב מלאכה. ולדעת המאירי והרמ"כ דס"ל דנוטע אינו אלא תולדה דזורע. בודאי ס"ל דצולה וגם אופה אינן אלא תולדות דמבשל. אך בעל ספר יראים אף דס"ל דנוטע הוא תולדה מ"מ אופה הוא אב וזה לפי גרסתו סידורא דכתיב נקט [אבל גרסת המאירי הוא כגרסתנו סידורא דפת נקט]. ואפשר לדעת ספר יראים ה"ה צולה הוא אב דצולה הוא כמו אופה ממש. ויותר נראה לדידי' דס"ל דצולה אינו אלא תולדה:

[ב] (א) השולק לכאורה אינו מובן למה לי' דתני השולק. ממ"נ אם לא הי' מבושל קודם לכן מכי בשלו חייב אף קודם שנשלק. ואי בשהי' מבושל מקודם הלוא אין בישול אחר בישול כמו שיתבאר לפנינו סעי' ז' בס"ד. ואיך משכחת לה שיתחייב משום שולק מה שלא נלמד מחיובא דמבשל:

) (ב) ונ"ל דמשכחת לה ששלק כחצי גרוגרת ואחר כך שלק עוד כחצי גרוגרת דאי הוי אמרינן דשולק פטור א"כ בשעה שנתבשל חצי שיעור האחרון ליתא לקמא דכלתה מלאכתו הראשונה והוה דומה להוציא כחצי גרוגרת והכניסו ואח"כ הוציא כחצי גרוגרת שני דפטור כדאיתא בפרק המוציא יין ע"ש ובירוש' פ"ק דמכילתין. וה"נ אם נאמר דשולק לא חשוב מבשל א"כ כלתה מלאכתו. ע"כ השמיענו הירושלמי דשולק חשוב כמבשל ועל השליקה נמי חייב. והוי כמו צולה אע"ג דאינו מבשל ממש. מ"מ הוי נמי אב מלאכה. להרמב"ם. ולשיטת הי"א שבסעי' א' הוי תולדה דמבשל. ולפי"ז נראה דבבשר בחלב כהאי גוונא פטור לשיטת הי"א מאחר דבבשר בחלב לא אתרבי תולדות:

) (ג) או יש לומר לדעת הרמב"ם בשדא סיכתא לאתונא דאינו חייב על הריפוי שבתחילה משום שתכלית כוונתו שיתקשה ויקמוט אח"כ כמו שיתבאר לפנינו סק"ט בס"ד. וה"נ אם נאמר שלוק אינו כמבושל יפטור השולק על הבישול שנתבשל תחילה משום שתכלית כוונתו לשליקה דאינה כבישול ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ. השמיענו הירושלמי דעל השליקה לבד חייב:

(ד) ובעיקר דברי הירושלמי דמוכח דשליקה לאו היינו בישול ממש רק כמו צולה דלשיטת הירושלמי שבסק"א הוא רק תולדה לבישול. ולשיטת הרמב"ם יהי' ג"כ מאבות מלאכות מבשל. כמו זומר דהוא אב מלאכה מאבות מלאכת זורע. יתיישב מה דקשה לי בדברי הר"ן ריש פרק כירה דכתב דבית שמאי דאוסרין להחזיר אפי' בערב שבת משום דלטעמייהו אזלי דבעי בכולהו מלאכות הנעשים בע"ש שתהא מקצתה נעשית בערב שבת. וקשה דהא ב"ש לא אסרו סמוך לחשיכה אלא אי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת כמפורש בפ"ק. והכא שכבר נתבשל התבשיל כל צורכו ועדיין הוא חם דלית בי' עוד משום בישול לכ"ט ואי עביד לה בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת. למה יאסור לב"ש ע"ש סמוך לחשיכה:

(ה) וכן קשה לי על הש"ס מכילתין י"ח:

קדירה לב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא אפקורי מפקר להו. ופירש"י דא"א שלא תצטמק בשבת. וקשה דהא ברותח אין בישול אחר בישול לכ"ע. א"כ הכלי אינה עושה מלאכה כלל ולמה יאסור לב"ש עד שתצטרך לומר אפקודי מפקר להו:

(ו) ולפי דברי הירושלמי הנ"ל דשולק הוא חיובא בפני עצמו כמו צולה. יש ליישב. דהנה לכאורה קשה כל מבושל ששלקו יתחייב כמו מבושל שצלאו לשיטת ספר יראים כמו שיתבאר לפנינו סעי' ט' בס"ד. ולמה סתמו כל הפוסקים וכתבו דמאחר שנתבשל שוב אין בו עוד משום מבשל. הלוא אם יבשלנו עוד הרבה עד שישלוק יתחייב לשיטת הספר יראים. וצ"ל דלא דמי לצלי אחר בישול. דצלי הוא מקמיט הבשר והוא הפכית לבישול ע"כ ס"ל להספר ירחים דצלי אחר בישול חייב משום דצלי מבטל להבישול. אבל שליקה לא שייך לומר שיבטל הבישול דאדרבה השליקה היא תוספות בישול וע"כ אף דשולק הוא כמו צולה מ"מ לחייבו על שליקה אחר בישול משום דלא מבטל לי':

(ז) אך כ"ז הוא לדידן דהעושה אב ותולדתו אינו מחייב אלא אחת דהכל מלאכה אחת ע"כ אי אפשר