אגלי טל רלא

תחילה ובלבד שיערב באצבעו. ולדידי נראה דמותר לערב אפי' בכף כמו בשתית דתניא ושוין שבוחשין את השתית דהיינו בכף. ולא דמי למיני טיבול שהזכיר בתה"ד דכיון שנלוש המצה תחילה אין לש אחר לש. ומבואר בדברינו בכמה מקומות דדין זה הוא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע. וכיון שבשתית מותר אפי' בלא שינוי בשעת העירוב ומשום דלדידן אין לישה אלא בגידולי קרקע ע"כ בתר תחילתו אזלינן שהי' בר גיבול. וכיון שאינו רק בגידולי קרקע א"כ אין לש אחר לש שמשעה שגדל כבר נלוש פעם אחת ודומה ממש לשתית. הגם שמנהגינו להחמיר כספר התרומה דפסק כרבי. וכבר נתבאר בדברינו לעיל ס"ק י"ד דלרבי יש לישה שלא בגידולי קרקע ויש לש אחר לש. ליתא דא"כ גם בקלי יש בו חיוב לישה מה"ת ואעפי"כ מותר בבלילתו רכה לערב אפי' בכלי ע"י שינוי דהיפוך. וה"ה במצה טחונה:

(טז) ולפמ"ש לא יקשה מה שהקשה הב"י על התה"ד שכתב דלהרי"ף והרא"ש דס"ל כר"י בר"י מותר לערב באצבעו או בכלי עצמו. וכתב הב"י דאין זה במשמע דבריהם אלא דלערב בכף נמי שרי ובלבד שלא וערב בכח. ובאמת שאין הכרע בדבריהם כלל להתיר לערב בכף שהם העתיקו לשון הגמ' לחוד ואין ללמוד מהם קולא רק משום דפסקו כר"י בר"י. והרי האו"ז נמי פסק להדיא כר"י בר"י ואעפי"כ לא התיר רק לערב באצבעו. רק הטור כתב לדעתם להתיר במעט מעט. וכבר כתבנו טעם הרמ"א שלא התיר כאן בשינוי דמעט מעט. ולהטור צ"ל דס"ל כהרמב"ן בספר מלחמות דבמורסן נמי אף דמתחילתו נמי לא הי' בר גיבול כמו עכשיו אעפי"כ מדאורייתא מהני בי' שינוי דמעט מעט רק דרבנן לא הקילו במורסן שאינו מאכל אדם להתיר בשינוי דמעט מעט. וא"כ חרדל שהוא מאכל אדם שפיר מהני בי' שינוי דמעט מעט. אבל בדברי הרי"ף והרא"ש אין זה מוכרע כלל. ובזה נסתלק השגת הב"ח על הרמ"א עי"ש. אך מ"ש הב"י בשם התה"ד כן לדעת הרמב"ם אינו כן והתה"ד לא כתב כן רק לדעת הרי"ף והרא"ש אבל הרמב"ם נראה דסובר דבמינים אלו לא שייך לישה כלל. והראי' שלא הביא דין חרדל בפכ"א בדיני לש רק בפכ"ב בדיני מבשל. וכבר הזכרתי זה לעיל אות ג' שנראה דעתו כדעת הרא"ם בספר יראים:

(יז) תוכן השיטות בקצרה. יש בדבר ה' שיטות. שיטה הא' היא שיטת הרא"ם בספר יראים שדחה הירושלמי מהלכה וס"ל דבמינים אלו אין בהם ענין לישה. ומשום דס"ל דשומין כמו שחליים וחרדל וס"ל דהלכה כרבי דמחייב על נתינת מים. והרי בשחליים מפורש בגמ' דנותן בהם יין וחומץ ובחרדל ממחו בין ביד בין בכלי לתוך המשקה. וע"כ דלא שייך בהם לישה דאי הי' שייך בהם לישה לא הי' מהני אף שישנה בשעת העירוב שהרי כבר נתחייב בנתינת מים וע"כ דלא שייך בהם לישה. וה"ה בשומין דאין בהם לישה. וכן דעת הרמב"ם כנ"ל. ולפי"ז יש לומר דאף לערב בכף מותר רק שלא יטרוף בכח אלא בנחת:

(יח) שיטה הב' היא שיטת האו"ז דשייך במינים אלו לישה והא דממחו בין ביד בין בכלי בחרדל אף שלא נתן בהם משקה בתחילה בשבת. ומשום דל"ס דידן דקיי"ל כר"י בר"י והותר בהם נתינת המים כמו במורסן. ובשעת העירוב עושה שינוי מה שאינו מערב אלא באצבעו. היינו הא דלא יטרוף אלא מערב שמערב באצבעו. ואף דנתינת המים לבד. וכן הגיבול ע"י שינוי דהוא מלאכה כלאחר יד אסור מדרבנן מיהת. התירו כאן מחמת שהוא סמוך לסעודה. ונראה לי מדברי האו"ז דאם נתן המשקה מע"ש אין צריך שום שינוי. דמאחר דמפרש כל הסוגיא בשנתן המים בשבת ואהא קאי הא דלא יטרוף אלא מערב מהיכא תיתי לומר דכשנתן המים מע"ש שיצטרך לעשות שום שינוי וע"כ כתב האו"ז הלכה למעשה רק כשנתן המים בשבת. ואם איתא דכשנתן המים מע"ש נמי מצריך שום שינוי לא הוה שתיק לי' מלהודיעני גם בזה הלכה למעשה. ואעפ"י שנתינת המים מע"ש והגיבול הי' בשבת דומה לעקר מע"ש והניח בשבת דאסור מדרבנן מיהת כמו שנים שעשאו כמ"ש רש"י ריש מכילתין. מ"מ י"ל דהותר מחמת שהוא סמוך לסעודה כמו נתינת המים בשבת בלא שינוי דאסור בעלמא מדרבנן דהתירו כאן מחמת שהוא סמוך לסעודה:

(יט) שיטה הג' היא שיטת ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק דס"ל דהלכה כרבי והא דחרדל ממחו בין ביד בין בכלי מפרש לה בשנתן המשקה מע"ש וע"כ בחרדל שום וחרוסת אין שום היתר לתת המשקה בשבת. אך בשחליים תליא בגרסת רש"י והר' חיים בזבחים צ"ד דלגרסת רש"י דגרס התם שלחים. י"ל דשחליים דינו כמו חרדל וכן הוא בהגהות מיימוניות ולגרסת ה"ר חיים דגרס התם שחליים מותר ליתן המשקה בשבת בתחילה לתוך שחליים. והא דלא יטרוף אלא מערב היינו שלא יטרוף בכח אלא מערב בנחת אפי' בכף בין בחרדל שנתן בו מים מע"ש בין בשחליים לגרסת רש"י שנתן בהם מים מע"ש בין לגרסת הר' חיים שנתן המשקה בשבת:

(כ) שיטה הד' היא שיטת המרדכי שהיא ממש כשיטת ספר התרומה רק היקל ליתן מים בתחילה בשבת ולערב באצבעו. ולפמ"ש צריך ש ערב תיכף אחר נתינת המים באופן שהשרי' יהי' מהרה ע"י עירובו:

(כא) שיטה הה' היא שיטת הטור דשייך לישה במינים אלו והלכה כריבר"י והיקל דא"צ לערב באצבעו ומהני שינוי דעל יד על יד דהיינו מעט מעט:

(כב) כבר כתבנו דכל הסוגיא זו מיירי בסמוך לסעודה והוא מדברי הרשב"א ח"ד סי' ע"ה בהא דפרים סילקא חייב משום טוחן. דמ"מ לצורך אותה סעודה סמוך לסעודה מותר. ובסוף התשובה כתב וז"ל ומן הירושלמי (דרדן דשחיק תומא כו'] ג"כ נלמוד שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר עושה ומניח לבו ביום דהא דמפריך ראש של שום מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש ואלו לאכול לאלתר התירו בגמ' פ' תולין דאתמר התם כו' חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי עכ"ל. הרי דמפרש לה בסמוך לסעודה:

(כג) והואיל ואתא לידן נפרשהו דלכאורה נראה דקשה לי' אהא דממחו בין ביד בין בכלי דיתחייב משום לש. לפי הירושלמי דאמר כד יהיב משקין משום לש. ומזה הוכיח הרשב"א דיש חילוק בין לאכול לאלתר דבזה לא מתחייב משום לש. אך בביאור מהרש"ל על הסמ"ג וכן במג"א שכ"א ס"ק כ"ד דלענין לש אפי' לאותה סעודה אסור [דדוקא בורר לאכול לאלתר אינו מלאכה שאין אדם אוכל עם הפסולת וכך הוא דרך אכילתו להניח הפסולת. וכן לענין טוחן לא אסרו על האדם לאכול מאכלו גדולות או קטנות אבל לענין לש אין חילוק כמו בבישול]. אך נראה דהרשב"א מוקי לה בנתן המים מע"ש כמו שפי' בסה"ת אך הוקשה לו שיתחייב משום מכה בפטיש. כמ"ש הירושלמי גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש. בזה הוא חילוק הרשב"א דלאכול לאלתר האכילה היא הגמר. ומה שעושה לצורך האכילה לאלתר אינו גמר. ולא ברירא לי אם זאת הסברא נכונה די"ל כיון שהאכילה אינו מלאכה. המעשה שבתחילה הוא גמר מלאכה. וליישב הקושיא ממכה בפטיש נראה לפמ"ש הרא"ם בספר יראים בהא דעייל שיפתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה. לאו להתחייב משום בונה דהא אין בנין וסתירה בכלים רק לפוטרו משום מכה בפטיש. שאין איסור מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין הכאת הפטיש הוא לאחר גמר הבנין עכ"ל ועי"ש. וע"כ למה דפסק הירושלמי כרבי