אגלי טל כג

שעדיין לא ירדו גשמים הואיל ודרך גשמים לבוא חשוב זורע מהשתא אף שעדיין לא נשרה במים. ה"נ אף שעדיין לא הגדילה הואיל ועשוי להגדיל ולצאת מהשתא יחשב זורע לק"מ דבאמת גם שם לא יחשב זורע עד שירדו גשמים. אך כיון שהדבר מצוי שירדו גשמים חשוב הזריעה מכוחו כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשיבי חיציו כדאיתא ריש ב"ק:

(ג) ואין להקשות הא אינו מתכוין שירדו גשמים רק משום פ"ר באת לאוסרו והא לאו פ"ר שירדו גשמים בו ביום. לק"מ דאפילו ירדו גשמים אחר השבת הואיל מכח מעשיו בשבת נעשה המלאכה אחר השבת אסור מדרבנן כמו הכובש כבשים בשבת דאסיר משום שהוא כמבשל אף דלא נעשה כבוש רק אחר מעל"ע וע"כ משום דעשה המעשה בשבת אסור מדרבנן. ועוד דכיון דפ"ר הוא אצל זריעה וחשוב כמתכוין לזריעה אף שלא נתכוין לזרוע בשבת לא חשוב דשא"מ כמו שיתבאר בסוף דיבור זה עי"ש:

(ד) ואדרבא יש ראי' מס' יראים דלא חשוב זריעה עד שירדו גשמים שהרי כתב שם ז"ל תולדה דרבנן לזורע לא מצאתי בתלמוד מפורשת ומזקנים אתבונן ומביא תולדה זו. ואי אמרת דמהשתא הוי זריעה הא מלאכה דאורייתא הוא ואין הפטור רק משום מלאכה שא"צ לגופה ואי משום הא קרי לה תולדה דרבנן הלא כתב לעיל מינה [במלאכת חורש] שיזהר אדם שלא ישליך מים על זרעים במקום שצריכים למים דהוי פסיק רישא ואף ע"ג דעביד בארעא דחברי' פטור מ"מ איסורא מיהא איכא והיינו דפטור משום מלאכה שא"צ לגופה ואסור. וא"כ כבר יש תולדה דרבנן לזורע. אלא ודאי משום הא לא קרי לה דרבנן דבעצם הוא מלאכה דאורייתא רק משום שאין צריך לה פטור. וכן מבואר שם דהא דשלא ישליך כו' לא קרי לה תולדה דרבנן עי"ש. אך לפמ"ש דלא חשוב זורע עד שירדו גשמים ולא נעשה בשבת רק תחלתו בלא סופו ע"כ הוי דרבנן. וה"נ בנ"ד שלא הגדילה אין כאן איסור תורה:

(ה) אך יש לעיין אם הגדילו אח"כ אם יחשב הכל מכוחו. והנה יש להביא ראיה מעירובין ט"ו איתמר לחי העומד מאליו רבא אמר לא הוי לחי קא סלקא דעתין ה"ה במחיצה ת"ש העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. הב"ע שנטעו מתחלה לכך ת"ש אילן המיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים מטלטלין תחתיו הב"ע שנטעו מתחלה לכך. ואי אמרת דמה שהאילן הולך וגדל לא חשוב מעשיו א"כ אכתי הוה מחיצה העשויה מאליה אלא ודאי הכל חשוב מעשיו:

(ו) והא דאיתא שם כ"ה אמר ר' יהודא האי מאן דשדא ליפתא אפי' בארעא דגר ואתא אחרינא רפק בה פורתא בתרא קני קמא לא קני מ"ט בעידנא דשדא לא שבח כי שבח ממילא שבת. נ"ל דהיינו טעמא דכי היכי דבשבת בעינן תחלתו וסופו בשגגה כמו כן בעינן תחלתו וסופו בשבת. ואם הדביק פת מבע"י ונאפה משחשיכה פשוט דפטור ומותר היכי דליכא למיחוש שמא יחתה. ואם הדביק בשבת סמוך לחשיכה ונאפה בחול ג"כ פטור כיון דאין סופו בשבת. כמ"ש לעיל סק"ח ובהג"ה שם באריכות. וע"כ בשעה שנטע הלפת קודם שגדל דליכא שבח לא קנה ולא אמרינן כשגדל אח"כ יחשב מעשה למפרע. כמו הדביק בשבת ונאפה בחול דלא חשוב אפייה למפרע בשבת ה"נ לא חשוב חזקה למפרע. ושוב בשעה שגדל הלפת לא קנה. כיון דפסק מעשה הראשון וכמו משך פרה לקנות לאחר ל' יום דלא קנה דבשעה שרוצה לקנות ליתא למשיכה ה"נ בשער הקנאה ליתא למעשה חזקה שלו. ומשום מה שגדל מכוח לחוד לא קנה כמו הדביק בחול ונאפה בשבת דלא מחייבים ליה משום סופו לבד כיון שתחלת לא היה בשבת ה"נ תחלתו לא היה בשעת קנין ודו"ק:

(ז) ולכאורה יש להעיר מהא דב"ב כ"ה:

מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה אם הבור קודם לאילן קוצץ ונותן דמים אם היה האילן קודם לא יקוץ. ר' יוסי אומר אפי' אם הבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ובגמרא מודה ר' יוסי בגירי דיליה. הנה מה דהשרשים הולכים וגדילים אח"כ לא חשובים גירי דידיה. אך הרמב"ן בדיני דגרמי נראה מדבריו דבאמת חשוב מזיק אלא דכיון שהנטיעה ברשות היה שאינו מזיק רק לזמן מרובה שהשרשים מהלכים מתחת לארץ שוב יכול לומר לו לבעל הבור הרחק עצמך עי"ש היטב ולעולם חשוב מעשיו מה שהראשון הולך וגדל:

(ח) והנה בנ"ד אם בשעה שהגדילה היה חול פשוט שפטור שדינו כאילו הדביק פת בתנור בשבת ונאפה בחול שפטור ה"נ כיון שבשעה שנעשה זריעה חול הוא פטור אך אם בשעה שהגדילה ויצאה חוץ לעציץ ג"כ היה שבת והוי תחלתו וסופו בשבת אף שבאמצע הי' חול נראה דדינו כאילו תחלתו וסופו בשגגה אף שבאמצע היה זכור חייב ה"נ בזה:

(ט) אך יש לעיין אם שני השבתות מצטרפין להתחייב. והנה בכתב אות אחת בשבת זו ואות א' בשבת זו מבואר בכריתות ט"ז:

י"ז. למה דקי"ל שבתות כגופין דמיין ל"ש שגגת שבת וזדון מלאכות ול"ש זדון שבת ושגגת מלאכות פטור. זדון שבת ושגגת מלאכות פטור משום דשבתות כגופין דמיין. שגגת שבת וזדון מלאכות פטור משום דיש ידיעה לחצי שיעור וימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. ואם כן בנ"ד בזדון שבת ושגגת מלאכות פטור דשבתות כשני גופין דמיין וזיל הכא איכא תחילתו בלא סופו וזיל הכא איכא סופו בלא תחלתו. אך בשגגת שבת וזדון מלאכות דכה"ג חד גוף עבירה הוא אלא דבכתב אות א' בשבת זה ואות א' בשבת זה פטור משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק ויש ידיעה לחצי שיעור והכא דבתחלתו בלא סופו אפי' חצי שיעור ליכא ואין הידיעה שבנתים פוטרתו. ובמזיד הי' נראה דמצטרפין דבמזיד ליכא חילוק מלאכות. ועיין מ"ש במקום אחר בטעם אין חילוק מלאכות ביו"ט ולא ילפינן משבת כשם שלמדין תולדה משבת. וכתבנו משום דבשבת נמי אינו מחלק אלא בשגגת מלאכות וזדון שבת אבל שגגת זה וזה אינו מחלק לחטאות. וה"ה זה וזה למלקות וכ"ש בשבת דלא שייך חילוק למיתות. אך בנ"ד לא שייך כלל במזיד דמנא ידעי' שיצאו הגידולין חוץ לעציץ ביום השבת ולא באחד מימי החול:

(י) קיצור שאם זרע בעציץ שאינו נקוב בשבת והגדיל ויצאו הגידולין חוץ לעציץ בשבת אחרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הואיל ושבתות כגופין דמיין פטור. אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות או שגגת זה וזה חייב חטאת. ואין לפוטרו משום שאינו מתכוין שתגדיל בשבת. דליתא דמ"מ הוא מתכוין לגוף המעשה. ותדע דלשיטת התוס' סבור שתלוש ונמצא מחובר הוי מתעסק ואילו סבור שהוא חול ונמצא שהוא שבת הוי שוגג וחייב. ואפשר דמש"ה לא תני במתני' הזורע בעציץ שאינו נקוב ותני זה רק בתולש