אגלי טל רכט

להשלמתו. שע"י הלישה יאפהו ויבשלהו עד שיהי' ראוי לאכילה וכדומה. אבל הלישה דחרדל איננו כמוהו דאדרבה שהוא מרחקהו מהשלמתו שיהי' צריך אח"כ כשיבוא לאוכלו להמחהו ואלו הי' רוצה לאכול תיכף החרדל לא הי' צריך כלל ללישה זו אלא הי' מערב בו תיכף המים והדבש והלישה הזו היא רק צורך שלא יפיג חריפתו עד למחר. וע"כ לישה זו אינה פוטרת אם יעשה מעשה לישה בשבת אף לריבר"י דלא איכפת לי' אם לשו בליחות עצמו. דאף דבליחות עצמו נמי לישה מיקרי מ"מ הכא לאו משים לישה בלא משקין אתה באת להפקיע ממנו שם לישה רק משום שאין ענין זה לישה כלל והא דממחו בין ביד בין בכלי שפירש"י ממחו במים או ביין היינו שמפררו לתוך המשקה ועדיין אינו מערבו עם המשקה עד אחר נתינת הדבש שמערב הכל ביחד. וע"כ הירושלמי כמאן דאוסר בין ביד בין בכלי דמשום דס"ל כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ולדידי' לא מהני השינוי שיעשה אח"כ בהעירוב דמשעת נתינתו לתוך המשקה נתחייב וכמ"ש רש"י קנ"ו ריש ע"א. אבל להש"ס דידן דקי"ל כר' יוסי בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ובשעת גיבול דהיינו העירוב עושה שינוי שאינו מערב רק באצבעו ע"כ מותר. ואף דנתינת מים לבד בלא גיבול ג"כ אסור לכתחילה ולמה מותר הכא לפררו לתוך המשקה. וגם העירוב באצבעו הא קיי"ל כלאחר יד אסור. מ"מ התירו בזה משום שסמוך לסעודה וכמ"ש הרשב"א ח"ד סי' ע"ה דהכא מיירי בסמוך לסעודה דוקא. וכן בשחליים מפרש לה ששוחקן יבש ונתינת המשקה היה בשבת ומותר משום שמערב באצבע. והיינו הא דלא יטרוף אלא מערב הנאמר בחרדל ובשחליים פירוש אחד להם שלא יטרוף בכף רק באצבעו. ובזה נתיישב לי עוד דקדוק אחד בדברי האו"ז שמסיק הלכה למעשה רק בהא דלא נתן משקה מע"ש שצריך לערב באצבעו ובנתן המשקה מע"ש דמותר אפי' בכף לא איירי כלל. והיינו משום דכל נתינת המשקה שבסוגיא זו הכל הוא בשבת. אבל לפי מה שרציתי לפרש לכאורה היה הלימוד מסוגיא רק בשנתן המשקה מע"ש:

(ז) ולפי פירוש זה יש לומר דגם הרא"ם מפרש לה כאו"ז אלא משום דהרא"ם פסק כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ע"כ דייק מש"ס דילן דלא שייך במינים אלו לישה כלל. דאל"ה לא הי' מהני שינוי דעירוב באצבעו דמשעת המחאה לתוך המשקה נתחייב וכמו דס"ל באמת להירושלמי אלא ודאי דהש"ס דילן פליג על הירושלמי:

(ח) אבל בספר התרומה ס"ס רי"ט וסי' ר"כ פסק כרבי דהנותן מים חייב משום דהלכה כרבי מחבירו. והא דאמר ר' ירמי' בר אבא גבי מורסן גובלין ע"י שינוי שמוליך התרווד פעם אחת שתי ופעם אחת ערב היינו כשנתן המים מבעוד יום ואפילו לר' יוסי בר יהודה מהני שנוי. וכן בשומין ובחרוסת פסק מכח הירושלמי דשייך בהו לישה וצריך ליתן המשקה מבעוד יום ולמחר ממחו בין ביד בין בכלי. והא דחרדל ממחו בין ביד בין בכלי מיירי כשנתן המים מערב שבת עי"ש. והא דנותן לתוכו דבש בשבת צ"ל דשאני דבש שהוא עב ולא דמי לשאר משקין ולא שייך בי' לישה וכ"מ במהרש"ל בביאור הסמ"ג שכתב וז"ל למחר ממחו בין ביד בין בכלי פי' ביין או במים וכן פירש"י וע"ז קאי מה שאמר הספר אח"כ ונ"ל הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דוקא כשנתן בהם המשקה מבעוד יום כו' אבל בדבש ליכא מאן דפליג עכ"ל. או יש לומר משום שנתן משקה בחרדל מבעוד יום שוב מותר לערב בו גם דבש. וכ"כ מהרש"ל שם דאין איסור בתוספות משקה. וכן כתב בתה"ד סי' נ"ג אך באופן שלא יהי' משקה מיעוט כ"כ מבעוד יום. ולשיטה זו צ"ל הא דבשחליים נותן לתוכו יין וחומץ בשבת כפירש"י דהיו שוחקין אותן במים מע"ש. או יש לומר דשאני שחליים דלא שייך בהו לישה כלל ולא דמי לשום וחרדל. וכן משמע מלשון ספר התרומה וסמ"ג שלא הוקשה גמ' דידן אירושלמי רק בחרדל והוצרכו ליישב שנתן המשקה מע"ש. ולא הוקשה להם משחליים. ודלא כאו"ז בשם הרא"ם שכתב וא"י לתת חילוק בין שום לחרדל ושחליים. והנה מחלוקת זה תלוי בגירסא זבחים צ"ד:

בהא דזרק זרע פשתן למים חייב משום דאית בהו רירי מקשה הש"ס אי הכי שלחים נמי ומשני התם קעביד לישה. פירש"י אבל שלחים לא שייך בדביקות דידהו ענין לישה. ובתוס' שם דהר' חיים גורס אי הכי שחליים נמי ועלייהו קמשני דלא שייך בהו לישה. וסוברים ספר התרומה וסמ"ג כהר' חיים. והאו"ז כרש"י. אבל בהגהות מימוניות פכ"ב כתב וז"ל אמנם בספר המצות כתב דלא פליג [היינו הירושלמי אגמרא דידן] וההיא דחרדל ושחליים איירי שנתן המים מבעוד יום כו' וכן ספר התרומה. ואף כי בסמ"ג וספר התרומה לא איירי כלל משחליים צ"ל שכתב זה מסברא דנפשי' ובודאי הי' גרסתו בזבחים כרש"י וע"כ הא דשחליים נמי כשנתן המשקה מבעוד יום. והנה לדעת ספר התרומה וסמ"ג הא דלא יטרוף אלא מערב היינו רק שלא יטרוף בכח כפירש"י אלא מערב בין ביד בין בכלי שהרי הוא מפרש הכל כשנתן מים מע"ש ואעפי"כ ממחו בין ביד בין בכלי ובודאי אחר שהותר ההמחאה בכלי אף שהי' בו משקין איך יחזור ויאסר אח"כ לערב בכלי. דמשום נתינת הדבש שבשבת אין איסור כנ"ל ומסתמא כן הוא בשחליים אפי' אם הוא מפר כפירש"י וכגרסתו בזבחים דבחד גוונא תני בברייתא ובודאי כן הוא בחרוסת ושומין:

(ט) והמרדכי בסוף פ' תולין כתב וז"ל ואומר ר"י דתלמודא דידן דפסק ממחו בין ביד בין בכלי היינו כי נותן מים מע"ש ובליל שבת ממחו ומערבו בין ביד בין בכלי. וכן הדין בשומין ובחרוסת בשבת דצריך ליתן משקים מבעוד יום ובליל שבת מערבו אפי' בכלי. ואם לא נתן משקין מבעוד יום מערב באצבעו אבל לא בכלי כגון כף. ובהגהות מרדכי פרק י"ח וי"ט כתב וז"ל אר"י דמיירי בגמ' דידן כשנתן מים מבעוד יום והשתא הוי כמו מורסן דבפרק מי שהחשיך שצריך ליתן מים מבעוד יום. ולא זכיתי להבין שיטתו דמאחר שכתב דהא דחרדל מיירי כשנתן המשקה מבעוד יום וע"כ ממחו בין ביד בין בכלי ע"כ הא דלא יטרוף אלא מערב נמי פירושו כפירש"י דאפי' בכף שרי שהרי כבר הותר בכלי ואיך יחזור ויאסר כנ"ל אות ח' בשיטת ספר התרומה. א"כ מנ"ל דאם לא נתן משקין מבעוד יום דמותר לערב כלל אפי' באצבעו. ועוד דהרי בהגהות מרדכי כתב להדיא דבמורסן צריך ליתן מים מבעוד יום והוא ממש שיטת ספר התרומה ומשום דפסק כרבי. למה יועיל שום שינוי בשעת העירוב הלוא משעת נתינת המים נתחייב. כן הקשה הב"י בסי' שכ"א:

(י) אך קושית הב"י יש ליישב דהנה נראה דקושית הב"י הוא עפ"י פירש"י ריש דף קנ"ו. בהא דקאמר הש"ס מאן יש אומרים דסבירא להו בברייתא גובלין את הקלי ריבר"י הוא. ופירש"י דאי רבי לא מהני לי' שינוי דמנתינת המים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרינן גבי מורסן עכ"ל. ומהרש"ל מחקו מגירסא. וטעם מהרש"ל נראה דהנה גם לרבי אינו מתחייב תיכף בשעת נתינת המים עד שישרה כהא דבדף י"ח במשנה ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובגמ' מוקי לה כרבי דבנתינת מים נתחייב. הרי דמ"מ כל זמן שלא נשרה אין חיוב וכיון דתיכף ומיד לאחר נתינה מערב על יד על יד כדאיתא התם ונשרה מהרה על ידי העירוב זה נמצא שנעשה המלאכה ע"י עירוב כלאחר יד:

(יא) אך לכאורה קשה ע"ז מהא דפרק המביא ל"ד. אחד