אגלי טל רכח

דברי הירושלמי מגמרא דידן. הלוא בגמרא דידן נאמר רק בחרדל שלשו מבעוד יום אבל אם לא לשו מבעוד יום אימא אה"נ דאם נתן בו משקה בשבת דחייב משום לש. וכן בשחליים פרש"י והיו שוחקין אותן במים א"כ הרי יש בהם מים מאתמול משעת שחיקה. והנה בהא דשחליים יש לומר דהרא"ם אינו מפרש כפירש"י רק ששוחקן יבש ולמחר נותן בהם משקה. אבל הא דחרדל קשיא. ולכאורה יש לומר דקשיא לי' למה הותר לערב בו דבש בשבת דאף שנלוש החרדל מבעוד יום. מ"מ מאחר דהרא"ם פוסק כרבי וכבר ביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דלרבי החיוב הוא משום הרכבה האוכל והמשקה והמלאכה היא בהמשקה כמו בהאוכל כמו שביארנו שם אות י"ז א"כ אינו מועיל לגבי הדבש מה שהחרדל הי' נלוש ומורכב במים מבעוד יום. דמ"מ בדבש נעשה בשבת מלאכת ההרכבה. אך אי אפשר לומר כן שהרי בתרומת הדשן סי' נ"ג מתיר להוסיף משקה בשבת אם נתן בהם משקין מערב שבת אף לדעת ספר התרומה דפסק כרבי עי"ש. הרי דאף לרבי אין חיוב בתוספות משקה:

(ג) ונראה דהרא"ם מפרש ההוא דחרדל שלא נתן בו משקין כלל מבעוד יום רק שנלוש בליחות עצמו כמו שראיתי לקצת אחרונים שכתבו כן. ומאחר דס"ל דתלמודא דידן פסק נמי כרבי ולרבי החיוב הוא משום הרכבה והכא שלא נלוש במשקה מע"ש ולא הי' בו עוד הרכבה אם איתא דבחרדל שייך בי' חיוב לישה הי' חייב בנתינת המשקה בשבת שהרי נתחדש בו בשבת הרכבת אוכל ומשקה שזהו ענין מלאכת לישה לרבי. וע"כ דהגמ' דידן סבר דאין בחרדל [וה"ה בשחליים שהרי הוא מפרש ששוחקין יבש כנ"ל דלא כפירש"י] חיוב לישה כלל ומסתמא ה"ה בשומין דלא כהירושלמי. ונראה דלשיטת הרא"ם אין צריך לערב באצבעו דוקא שהרי לדידי' בחרדל ושחליים וה"ה שומין אין בו חיוב לישה כלל דאלו הי' בהם חיוב לישה לא הי' מועיל השינוי שעושה בשעת העירוב. דאפי' תימא שמערב באצבעו דוקא הלוא כבר נתחייב בנתינת המים לדידי' דפסק כרבי וכברש"י מכילתין קנ"ו ריש ע"א עי"ש. וע"כ דלא שייך לישה בחרדל ובשחליים וה"ה בשומין. דאין חילוק לדידי' בין שום לחרדל ושחליים. וא"כ למה יצטרך לערב באצבעו דוקא. ובודאי לדידי' גם בכף מותר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דלא שייך במינים אלו לישה כלל. ותדע שלא הביא הא דחרדל שום ושחליים בפכ"א בדיני לש רק בפכ"ב בדיני מבשל:

(ד) שיטת האו"ז דהיכי שכתש שומין או של"ש או חרוסת ולא נתן בהם מים מבעוד יום נותן בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו. ויש לדקדק דמאחר דכתב דהירושלמי כמאן דאוסר בין ביד בין בכלי ומדחה את הירושלמי מהלכה מקמי גמ' דידן דאסיקנא ממחו בין ביד בין בכלי למה הוצרך לערב באצבעו הלוא מותר להמחות גם בכלי. וכ"ת משום דהא דחרדל לשו מבעוד יום ואין בו עוד חיוב לישה א"כ הא דממחו בין ביד בין בכלי אתיא גם לדעת הירושלמי. דאף היכא דנתן משקין בשבת חייב משום לש מ"מ כשנתן משקין מבעוד יום דאין בו עוד חיוב לישה ממחהו אפילו בכלי ולמה כתב דהירושלמי כמאן דאוסר:

(ה) ולכאורה יש לומר דהאו"ז נמי מפרש לה הא דחרדל שלשו מע"ש כרא"ם שלא לשו במשקין רק בליחות עצמו. ולהש"ס דידן דפסק כר' יוסי בר יהודה לפמ"ש האו"ז להדיא דהלכתא כר"י בר"י וכבר ביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דלר"י בר"י דאמר אינו חייב עד שיגבל אין המלאכה משום הרכבת אוכל ומשקה לבד רק משום הדיבוק שנעשה הכל גוש אחד והכא שכבר נלוש בליחות עצמו אף שלא הי' בו עוד הרכבת אוכל ומשקה מ"מ כבר נעשה גוש אחד מע"ש ע"כ אין בו עוד חיוב לישה וע"כ ממחהו בין ביד בין בכלי. אבל להירושלמי דפסק כרבי דבנתינת המים נתחייב וס"ל דהחיוב הוא משום הרכבה אוכל ומשקה והכא שנלוש בליחות עצמו שלא הי' בו עוד ההרכבה עדיין יש בו משום לש. וע"כ אסור להמחות בשבת שהרי ההמחאה נעשה במשקין כמו שפירש"י, וא"כ ע"כ דהירושלמי כמאן דאסר בין ביד בין בכלי. אך עדיין אינו מיושב כל הצורך דע"כ הא דתני בחרדל ולא יטרוף אלא מערב לאו דוקא באצבעו דהא אמרת דכיון שנלוש ונעשה גוש אחד וע"ש אין בו עוד חיוב לישה וע"כ ממחהו אפי' בכלי ולמה יאסר לערב אח"כ בכלי. אלא ודאי דאפי' בכלי מותר לערב. וממילא דה"ה הא דלא יטרוף אלא מערב דתני גבי שחליים נמי לאו דוקא באצבעו אלא אפי' בכלי דתרווייהו בחד לישנא מתנינן להו. וא"כ למה פסק האו"ז דמערב באצבעו דוקא. ואין לומר דהא דשחליים מפרש לה כפירש"י דהיו שוחקין אותן במים מע"ש וע"כ מותר אפי' בכף אבל היכי דלא נתן משקין אלא בשבת אסור לערב בכף אלא באצבעו. ליתא דאם הא דשחליים כשנתן משקה מע"ש א"כ מהיכא תיתי כלל ההיתר ליתן משקה בתחילה בשבת ולערב אפי' באצבעו. ומה זה שמסיים האו"ז הלכך הלכה למעשה וכו' עד נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו עכ"ל כאילו הי' זה נלמוד מסוגיא ושקליא וטריא זו. ולפי פירוש זה אין שום רמז בסוגיא זו רק היכי שנתן בהם מים או נלוש מע"ש אבל לא ליתן בתחילה בשבת. אלא ודאי דמפרש הא דשחליים ששוחקן יבש מע"ש ואעפי"כ מותר ליתן לתוכו המשקה בשבת ולערב אפי' בכף ומשום דלאו בני לישה נינהו. ובודאי כן הדין בשומין ושל"ש וחרוסת. ולמה הצריכם האו"ז לערב באצבעו דוקא:

(ו) ונראה דהאו"ז מפרש הא דחרדל שלשו לאו לישה גמורה להעשות גוש אחד שיפטור הלישה שאח"כ משום דאין לש אחר לש רק שלא יפוג חריפתו שהרי הוא צריך לטוחנו מע"ש ע"כ עושהו גוש אחד שיחזיק חריפתו בתוכו וצוברו ודוחקו בידיו עד שידבקו כל חלקי החרדל זה לזה כדי שלא ישלוט האויר ביניהם להפיגו. ואין זה פעולת לישה הנאמר במלאכת שבת ששם הלישה היא מקרב הדבר