אגלי טל רכד

שגבלו אותן בתחילת עשייתן ועתה שורהו בשעת כתיבה למה לא נימא דאין לש אחר לש למ"ש הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכ"כ התוס' רי"ד גבי מלאכת מעמר דאין עימור אחר עימור [ועיין בביאורנו למלאכת מעמר] ה"נ נימא אין לש אחר לש. ואולם כבר כתבנו בביאור מלאכות הנ"ל שכלל זה אינו אלא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע שחיובם משום תחילת הוייתם שנתהוו מן הקרקע ומאחר שנעשה בהם פעם אחת המלאכה אף שחזר ונתפזר וכדומה מ"מ הרי אין צורך זה להם מחמת הוייתם מהקרקע רק מחמת הפיזור שאח"כ וא"כ הרי זה כדבר שאינו גידולי קרקע. אבל במה שחייב אפי' אינו גידולי קרקע וחיובו משום עכשיו:

ומאחר שעכשיו נפסק ממנו התיקון שעשה ונצרך עוד הפעם להמלאכה חייב. וה"נ י"ל שאחר שנתייבש הדיו דכו אותו ושורין אותו. ומאחר שנפסק החיבור שקיבל מהלישה הראשונה שוב יש בו משום לש אפי' לריבר"י דהמלאכה היא מה שנעשה גוש אחד. דבלש יש לומר שחייב אפי' שלא בגידולי קרקע. אלא דהוא גופה קשיא למה ישתנה לש משאר מלאכות שבפת. בשלמא לרבי דהמלאכה הוא משום ההרכבה קמח ומים והרי המלאכה גם במים שאינו גידולי קרקע ע"כ אפי' שהכל איננו הוא גידולי קרקע חייב. אבל ר' יוסי בר יהודה שכתבנו שאין המלאכה רק בקמח שנתחבר למה ישתנה משאר מלאכות שבפת. ויש לומר דר' יוסי בר יהודה כאבוה ס"ל ור' יהודה סבר יש דישה שלא בגידולי קרקע וכ"ש לישה. וארווחנא בזה ליישב מה דבסוגיא דף י"ח. קורהו ר' יוסי ב"ר יהודה קרא גם אביו בכבוד חכמים בשם רבי ואלו בדף קנ"ה:

גבי מורסן וגבי קלי קורהו ר' יוסי בר יהודה. אך דשם בדף קנ"ה:

לא מיירי מחכמתו של ר' יהודה ע"כ אינו מקפיד לתארו בכבוד חכמים אבל בסוגיא בדף י"ח דלר' יוסי בר יהודה א"א לחייב השורה דיו וסמנים משום לש רק משום דס"ל כאביו ר' יהודה מתאר גם אביו בכבוד חכמים וקורהו רבי:

(א) [טו] אין מגבלין קמח קלי כו'. ש"ס מכילתין קנ"ה:

ת"ר אין גובלין אש הקלי [פרש"י קלי קמח של תבואה שנתיבשת כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנה שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו] ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה הוא (דאי רבי לא מהני לי' שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפי' במידי דלאו בר גיבול כדאמרי' גבי מורסן. אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל וה"מ הוא דקא משני] וה"מ הוא דמשני. היכי משני. אמר רב חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית [שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] וכו' והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית [בחול. כלומר כן דרכן בחול] בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ ולכאורה פשוט דשינוי דעל יד על יד דהיינו מעט מעט אינו שינוי לפטור מחיוב חטאת אפי' יגבל פחות פחות מכשיעור. דמ"ש מהוציא כחצי גרוגרת והניחו וחזר והוציא כחצי גרוגרת והניחו דחייב כמפורש במכילתין פ'. בברייתא ובמימרא דרבא וכן מדמקשה הש"ס ע"ד. וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פי' רש"י דאסור מן התורה. ולשיטת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אין בו איסור מן התורה וכיון דקמח קלי כתב הרמב"ם בפכ"א דאינו ראוי לגיבול יש לומר שהתירוהו בשנוי זוטא. אך לשיטת התוס' ממ"נ אי קלי קצת בר גיבול כמו מורסן) יתחייב עכ"פ כשנתן המים עם הגיבול בשבת. דע"כ הכא מיירי כשעשה שניהם בשבת דמה"ט מוקי לה כר"י בר"י דוקא. ואם כן פשוט דחייב על שניהם יחד היינו נתינת המים בצירוף הגיבול כמ"ש לעיל סק"י בין לאביי בין לרב יוסף עי"ש. ואם נימא דקלי לאו בר גיבול הוא כלל וקלי הוא כמו דיו ואפר יקשה לאביי יתחייב על נתינת המים לבד ולר' יוסף מחיוב על הגיבול לפמ"ש התוס' והרא"ש פ"ד דבינה דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. וא"כ איך הותר בשינוי דעל יד על יד. ולכאורה הוא תמוה גדולה:

(ב) ונראה ליישב זה ויתיישב עוד איזה דברים. א). הא דתני בברייתא ויש אומרים גובלין. והכוונה על ר' יוסי בר יהודה ולמה לא תני ר' יוסי בר יהודה בהדיא. ובשלהי הוריות איתא דקנסו לר' נתן לקראותו בשם יש אומרים. ומה חטא ר' יוסי בר יהודה דלא לימרי שמעתתא משמי'. וגבי מורסן תני בהדיא ר"י בר"י אומר נותנין מים למורסן וכאן קורהו בשם יש אומרים. ב). קושית הרמב"ן דגבי מורסן לא הותר רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ולא סותר על יד על יד כמו גבי קלי:

(ג) וליישב כל יה נראה דמה דמחייב אביי אמידי דלאו בר גיבול בנתינת מים לחוד היינו דוקא במידי דלא הוה בר גיבול, מעולם אבל קלי קודם שנקלה הקליות בתנור הי' עומד להיות קמח בעלמא ולהיות בר גיבול אף שעכשיו אינו בר גיבול כלל אינו חייב על נתינת מים שבו. וטעם הדברים כיון דאין לישה אלא בגידולי קרקע כמו דישה שאינו אלא בגידולי קרקע משום שלומדים מלאכת דישה משמנים שהי' גידולי קרקע ה"נ מלאכת לישה שפירש"י מ"ט:

בד"ה הם זרעו וקצרו. ולשו נמי סמנים לצבוע. אין לישה אלא בגידולי קרקע. וכיון שהחיוב מפאת שגדל בקרקע ואז הי' בר גיבול שוב אין חיוב על נתינת מים שבו ודומה למה שביארנו בס"ד בביאורנו למלאכת טוחן בהא דאין טוחן אחר טוחן משום דהחיוב טחינה הוא רק בגידולי קרקע וכיון דמשעה שגדל בקרקע נטחן פעם אחת רק תרצה לחייבו משום דשוב נאפה יבש וצריך עוד טחינה שנית הו"ל טחינה שלא בגידולי קרקע. וה"נ תחילה הי' בר גיבול ונתינת מים לא הי' גיבולו ותרצה לחייבו משום שעכשיו אינו בר גיבול הוי כלישה שלא בגידולי קרקע ופטור על נתינת מים שבו:

(ד) אך עדיין אינו מיושב דמאחר דכתבנו לעיל בהגה דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן. וכבר כתבנו לעיל סק"י דמורסן קצת נתגבל בנתינת המים לאביי ולא נשלם גיבולו עד שיגבל ממש וע"כ כשעשה שניהם בשבת חייב. וא"כ ה"נ בקלי קצת נתגבל בנתינת המים ולא נשלם גיבולו עד שיגבל. וא"כ נהי דקצת גיבול שנעשה בנתינת המים נחשב גיבול שלא בגידולי קרקע. מ"מ תשלום גיבולו שהוא בגיבול ממש הוא בגידולי קרקע. וא"כ יהי' דומה לנתבשל פחות מכמאכל ב"ד מע"ש והשלימו בשבת ) ע"כ אתה צריך לומר כן. דאל"כ יקשה לפי המבואר ברש"י והרמב"ן וכן פשוט בפוסקים דלר"י בר"י הותר בקלי נתינת המים ג"כ והא לאביי במידי דלאו בר גיבול כלל נתינת המים זהו גיבולו ובמים ליכא שינוי כמבואר ברש"י דלר' לא מהני שינוי דבנתינת המים מיחייב והרמב"ן כתב דלרבי אי אפשר לשנויי דכל נתינת המים אחת. ואפילו לפמ"ש לקמן בסמוך דחשוב לישה שלא בגידולי קרקע מכל מקום יאסור מדרבנן כמו גיבול בלא שינוי דעל יד על יד כמו כן נתינת מים לרבי. וע"כ צריד לומר להתוס' דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן: