אגלי טל רכג

הדין נתינת מים לרבי דמחשבתו משויא ליה לנתינת מים גיבול. וגם זה אינו מוכרח דבשלמא גיבול לרבי יוסי בר יהודה דלמה לו לגבלו אי לא דמחשבתו לגיבול קטן הזה אבל נתינת המים לרבי מהיכי תיתי לומר דמחשבתו שנתינ' המים יהיה גיבולו אימא שמחשבתו שיתלחלח לבד ולא שיתדבק. אך ביותר יקשה להרמב"ם וסייעתו דפטרו לר' יוסי בר ר' יהודה בגיבול במידי דלאו בר גיבול ולית להו האי סברא דמחשבתו משויא לי' גיבול צריך להבין למה יתחייב לרבי במידי דלאו בר גיבול אנתינת מים לחוד ולמה עדיף נתינת מים לרבי מגיבול לר' יוסי בר יהודה. ודוחק לומר דאותו דיבוק קצת שנעשה ע"י נתינת המים בקמח ישנו גם במורסן. אך לפי מה שביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דרבי דמחייב אנתינת מים לאו משום דיבוק הוא אלא משום הרכבה יובנו הדברים היטב דההרכבה הוא במידי דלאו בר גיבול כמו במידי דבר גיבול:

[יב] אבל הנותן זרע שומשמין כו'. ש"ס זבחים צ"ד:

והרמב"ם סוף פרק ח' מה"ש:

[יג] יראה לי שלדעת כמה פוסקים כו' ראיתי להרב מלאדי בש"ע שלו הי' שכ"א כשהביא דיעות הפוסקים כרבי דחייב בנתינת המים לבד כתב וז"ל ובכולן חייב בנתינת המים לבד או אחד משאר משקין ומי פירות אעפ"י שלא גיבל כלל עכ"ל. ולכאורה הוא הדין לרוב הפוסקים דקיי"ל כר' יוסי בר יהודה חייב במי פירות אם גיבל. אך לפימ"ש בסק"ט אות י"ג יש לומר דוקא לרבי דמחייב בנתינת מים לבד אף דלא חשוב חיבור ודיבוק בלא גיבול ומשום דס"ל דהחיוב הוא על ההרכבה. אבל להפוסקים כר' יוסי בר יהודה דאינו חייב אלא אם גיבל שחיבר את כל חלקי הקמח להיות גוש אחד. א"כ לדעת הפוסקים דאין מי פירות מחברין לחלה ולטבול יום. יש לומר שגם משום לש אינו חייב. אך מצד הסברא נראה דעכ"פ תולדה דלש הוי דמ"מ הרי הוא מחובר אף דאינו מחובר גמור להחשב אחת. והרי כתב הרמב"ם פ"ז מה"ש דתולדה היינו מה שאינו דמיון גמור אל האב רק דמיון במה. והרי עיסה שנלושה במי פירות בפשיטות הוא מחובר וחייב:

[יד] בני גיבול נינהו כו'. יש לבאר אם דיו וסמנין בני גיבול נינהו. או לא. והנה בספר יראים ובתוס' רי"ד שלהי מכילתין דסמנים לאו בני גיבול נינהו. ולכאורה כן מפורש בגמ' י"ח. בהא דתנן אין שורין דיו וסמנים וכו' ומוקי לה ר' יוסף כרבי ואביי השיבו דאפי' תימא ריבר"י הוא ובדיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב. הרי דדיו לאו בר גיבול הוא ובודאי גם סמנין כמותו דאל"ה אכתי צריך למימר רבי הוא אלא ודאי דגם סממנין לאו בני גיבול נינהו:

אך קשה הרי עיקר מלאכת לש מסמנים ילפינן כמ"ש ברש"י מכילתין מ"ט:

בד"ה הם זרעו וקצרו וז"ל והם לשו נמי סמנים לצבוע. ובשלמא לרבה ולאביי אליבא דר' יוסי בר יהודה דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו הי' מקום לומר דהי' לישה בסמנין ע"י נתינת המים. אבל לרב יוסף אליבא דר' יוסי בר יהודה דלעולם לא אמרי' נתינת מים זהו גיבולו א"כ לא הוי כלל לישה בסמנים ואיך שייך ללמו' חיוב ליש' מסמני' הם לשו ואתם לא תלושו הלוא אין חיוב לישה בהו. ולדע' התוס' והרא"ש פ"ד דביצ' דאפי' במידי דלאו בר גיבול הוא כי מגבל לי' חייב לכ"ע ניחא דמ"מ היה חיוב לישה בסמני' אף דלאו בני גיבול נינהו. אך לדעת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבו' אף כי מגבל לי' פטו'. וכן הרי"ף ורש"י פ"ד דביצ' קשה:

ולכאורה רציתי לומר דמהכא למד הרמב"ם את דינו בפ"ט הל"ד. העושה עין הצבע הרי זה הולדת צובע. ובהרב המגיד שם נראה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש הי' הרמב"ם מוכרח לפרש הסוגיא משום צובע דהרי בסמנים אין בהן חיוב לישה כלל וע"כ הנתינת מים שבהם חיובו משום צובע ובזה אתי שפיר הראב"ד לשיטתו דבדיו דאינו מחוס' גיבול ליכא מאן דפטר ע"כ הי' חיוב לישה בסמנים ולא משום צובע:

אך עדיין קשה כל עיקרו של מלאכת לש מהיכא ילפינן לה בשלמא להירושלמי דיליף כל מלאכות שבפת ממנחת חביתין ומלואים ניחא. אבל לפי גמ' דידן דמעשיית המשכן גמרינן לה ומלאכות שבפת מסמנין כמו שביארתי היטב בעזה"י בפתיחת החיבור ורש"י הנ"ל דמפרש להדיא דלשו נמי סמנין לצבוע. קשה:

אשר ע"כ נראה דהנה צריך להבין לישה בסמנים מה עבידתי'. וצ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' ס"ת ה"ד כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים כו' וגובלין אותן ומצניעין אותן ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא. וכ"כ רש"י מכילתין כ"ג. בד"ה לגבל בשם תשובות הגאונים. וי"ל שגם בסמנים כן הוא שבתחלה גובלין אותן והיינו לישה דסמנין שבמשכן וכן ראיתי בספר מגן אבות. והתוס' שכתבו בסוגיין י"ח. דהא דשמנים יפים לדיו היינו עירוב בעלמא. הוא לפי שיטתם דאי מגבל לי' לכ"ע חייב אף במידי דלאו בר גיבול כמ"ש התוס' והרא"ש בשם ר"ת פ"ד דביצה ע"כ מצי סברי דסמנים לאו בני גיבול נינהו ומ"מ הי' גיבולם מלאכה ובודאי גם דיו כמוהו דבני בקתא חדא נינהו. אך לדעת הרי"ף ורש"י והרמב"ם צריך לומר דגיבול סמנים שהי' כעין גיבול דדיו הי' גיבול גמור וסמנים בני גיבול נינהו וכן דיו והא דאמרי' בסוגיין דדיו וסמנין לאו בני גיבול נינהו היינו לאחר שנתגבל ונתייבש שוב לאו בני גיבול נינהו רק שורין אותן ויש קצת ראי' דסוגיין לא איירי מגיבול שהוא בתחילה שהרי בסוגיא נאמר ששורין הדיו ובתחילת עשייתו אינו נעש' ע"י שרוי' רק לבסוף בשעת כתיבה כמ"ש הרמב"ם ורש"י הנ"ל. ולפי"ז שפיר יש לומר דדיו וסמנין בתחילת עשייתן בני גיבול נינהו כמו קמח. אך לאחר שנתגבלו שוב לאו בני גיבול נינהו וחייב לאביי על השריי' לבד. ודינו של הרמב"ם דהעושה עין הצבע כבר ביארנו בסק"ט אות י' בס"ד שהוציא דינו מהתוספתא:

איברא דאכתי יש לעיין במה שכתבנו לדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דדיו דמתניתין מיירי לאחר