אגלי טל רכב

על הגיבול ואי לא חשבתו לבר גיבול חייב על נתינת המים. וא"ת דמשום שהוא קצת בר גיבול אינו חייב על נתינת המים. וגם על הגיבול יפטור משום דלאו בר גיבול גמור הוא. ליתא דמה שנחסר חיוב מהגיבול נתוסף בנתינת המים., וא"כ על שתיהן יחד פשוט שחייב ). אך גם לר' יוסף הלוא כתב הרא"ש בפ"ד דביצה בשם ר"ת דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. אך יש לעיין אם נתן את המים למורסן בערב שבת וגיבל בשבת דמאחר דאי אתה יכול לחייבו על הגיבול לבד. שהרי אינו בר גיבול גמור. רק משום צירוף דנתינת המים ונתינת המים היה בערב שבת יפטור. אך הא ליתא דבאם תימצי לומר דבקמח כה"ג הי' חייב. במורסן נמי חייב. דכיון דכ"ז שלא גיבל לא נשלם מעשה המלאכה. הרי זה דומה לנתבשל פחות מכמאכל ב"ד מערב שבת ובשבת השלימו לכמאכל ב"ד דחייב. אך באמת כבר כתבנו בס"ק ב' דאף בקמח כה"ג פטור ומשום דנתינת המים והגיבול שני ענינים הם. דבנתינת המים נעשה ההרכבה ובגיבול נעשה כל הקמח גוף אחד ואינו חייב אלא בשניהם לריבר"י. ואינו דומה למשלים לכמאכל ב"ד. דפחות מכמאכל ב"ד עדיין אינו כלום. משא"כ זה ענין ההרכבה כבר נשלם:

ושיטת המאירי כבר כתבנו לעיל ס"ק ט' אות והנה בדף י"ח. כתב דיו אינו מחוסר גיבול כלומר שראוי למלאכתו בלא גיבול ע"כ חייב על נתינת מים בלא גיביל. ומורסן הוא מחוסר גיבול ואין גיבולו גיבול גדול ע"כ הותר נתינת המים שבו לכתחלה. ואינו דומה לקמח שאסור בו נתינת מים שמא יגבל. ומ"מ אם גיבלו חייב. ובדף קנ"ה:

כתב גבי מורסן דמשום שאינו בר גיבול ע"כ גובלין ע"י שינוי. ואינו מובן דמאחר שכתב בדף י"ח. שאם גיבלו חייב והרי גיבלו. ולמה יותר ע"י שינוי יותר מאם היה בר גיבול גמור כיון שגם בזה אם גיבלו כי אורחי' חייב. והעיר אותי בזה בני ר"ש נ"י. ונראה לי בזה דטעמא דאם גיבלו חייב אף שאין גיבולו גיבול גדול היינו דכיון שמתכוין לגיבול קטן הזה מחשבתו משויא לי' גיבול. וכה"ג מצינו בריש מכילתין מחשבתו משויא לי' מקום. וכ"ז משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה [ועי' בהרא"ש פ' כל שעה גבי אלמורי]. והנה ידוע דברי הח"מ וב"ש והפר"ח בטעם היתר כלאחר יד משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וע"כ אסור כלאחר יד מדרבנן משום דמדרבנן אסור אפי' אינו מלאכת מחשבת כמו מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש. והתינח באלו ששם מלאכה עליהן גם בלעדי מחשבתו. אבל במורסן דבלעדי מחשבתו שמשויא לי' גיבול אין שם מלאכה עליהן א"כ היכי דלא הוי מלאכת מחשבת שוב מותר לגמרי. דממ"נ אי בתר מחשבתו אזלת הא כלאחר יד לא הוי מלאכת מחשבת ואי בתר מעשה אזלת הא אין גיבולו חשוב גיבול. וכה"ג כתבנו ליישב דברי המאירי פ"ק דביצה בביאורנו למלאכת דש ס"ק כ"ח אות ג' בס"ד:

[יא] ולהי"א שבסעיף א' כו'. זה דעת הפוסקים כרבי דנתינת מים זהו גיבולו אף במידי דבר גיבול. ולכאורה פשוט דבמורסן נמי חייב לדידי' על נתינת מים. אך התוס' רי"ד הובא בדברינו לעיל ס"ק ט' אות ח' דאפי' לרבי אין חיוב בנתינת מים למורסן. והוכחתו מדבקמח תני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב. והכא תני אין נותנין למורסן ולא קתני חייב עכ"ל. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דגבי קמח אין מחלקותם אלא בחיוב. דלכתחלה גם לריבר"י אסור. ולא הי' אפשר לכתוב אין נותנין מים לקמח דברי רבי דהא גם ריבר"י מודה ). אבל במורסן דמותר לכתחלה עדיף להו למיתני מחלקותם לענין לכתחלה שהוא נ"מ הלכה למעשה לא לענין חיוב חטאת שאינו נוהג רק בזמן שביהמ"ק קיים אם עבר ועשה:

ולכאורה היה נראה להוכיח מגוף לשון הברייתא אין נותנין מים למורסן דמשמע לכתחלה. וכהא דמקשה ר"פ יוה"כ אסור ענוש כרת הוא עי"ש. אך הא מצינו ר"פ תולין אין נותנין לתלוי' בשבת. ובגמרא שימר מאי פירש"י ונתן שמרים לתלוי' וסינן אמר רב כהנא שימר חייב חטאת והכי קיי"ל. וא"ת משים דהתם בשעת נתינה אינו חייב עד שיסתנן. הכי נמי בשעת נתינה אינו חייב עד שישורו המורסן וכהא דפ"ק גבי דיו כדי שישירו מבעוד יום ובגמ' מוקי לה כרבי. הרי דלרבי אין המלאכה נעשה עד שישרה. עוד שם לרב יוסף בהא דתני אין תולין תלה חייב חטאת. וכן בדף ק"מ. אין שורין איבעיא להו שרה מאי תרגמא רב אדא קמי' דרב יוסף שרה חייב חטאת. ואף דבתלה ושרה לא קיי"ל דחייב חטאת לאו לישנא דייק לה רק מחמת קושיות עי"ש. ובפ' כירה ל"ח:

אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל איבעיא להו גילגל מהו אמר רב יוסף גילגל חייב חטאת. והא דמקשה בר"פ יוה"כ אסור ענוש כרת הוא. פי' בספר תוס' יוה"כ שם משום דבסיפא תני ענוש כרת ושוב לא הי' צריך למתני אסור וע"כ משני לא "נצרכא" אלא לחצי שיעור מכלל דהקושיא דתיבת אסור מיותר עי"ש:

והנה בעיקר סברת תוס' רי"ד דבמידי דלאו בר גיבול ופטור לר' יוסי בר יהודה אף אם גיבלו הוא הדין דלרבי פטור על נתינת המים פשוט שהרמב"ם וסייעתו חולקים בדבר. שהרי הם סוברים דיו ואפר אף אם גיבלו פטור לרבי יוסי בר יהודה ומפורש בגמרא דלרבי חייב בנתינת המים. [וכל שכן לתוס' והרא"ש שהם סוברים דלעולם בגיבול לר' יוסי בר יהודה חייב אפי' בדברים שאינם בני גיבול וכל שכן בנתינת המים לרבי]. אך צריך להבין הטעם דכיון שאינם בני גיבול היינו שאינם מתדבקין זה עם זה למה יתחייב בנתינת המים לרבי הא טעמא דרבי פירש"י דנתינת המים זהו גיבולו. לכאורה משמע דבנתינת המים לבד מתדבק וכיון דבמורסן אפילו בגיבול אינו מתדבק כ"ש בנתינת המים. ובשלמא לאינך פוסקים דמחייבי בגיבול מורסן לר' יוסי בר יהודה אף דלאו בר גיבול הוא והטעם כמ"ש לעיל ס"ק י' בדעת המאירי דכיון שמתכוין בגיבול קטן הזה מחשבתו משויא לי' גיבול הי' מקום לומר דהוא הג"ה ) וזה כוונת הב"י שהקשה. על התוס' דא"כ באפר שאינו בר גיבול חייב על נתינת המים שבו ומסתמא ה"ה למורסן וכיון דלפי דבריהם גיבול מורסן מתסר מדאורייתא איך שרי לכתחלה ליתן מים למורסן. ותירץ דכיון דנתינת מים לא מתסר אלא מדרבנן התירוהו בשביל צורך היום להאכיל לבהמה עי"ש. והרעיש עליו בעל תוס' שבת שדבריו סותרין זא"ז מיני' ובי' שתחלה כתב שדינו כאפר וחייב על נתינת מים ולבסוף כתב שאינו אלא מדרבנן והתירו בשביל אכילת בהמה. אך כוונתו פשוטה כמ"ש דכי מגבל לי' ג"כ שוב למה שפסקו כאביי דאאפר חייב על נתינת המים. ממילא מה שהוא קצת בר גיבול פשוט שחייב על שניהם יחד ממ"נ כמ"ש ואם כן אכתי יאסר הנתינת מים שמא יגבל כמו בקמח:

הג"ה ) והטעם דבקמח אסור שמא יגבל אבל במורסן דאפי' יגבל יפטור לדעת הרמב"ם וסייעתו. וכן כתבנו לעיל ס"ק ט' אות ו'. וכן דעת התוס' רי"ד עצמו שם. לשיטת התוס' כתב הב"י דמשום צורך בהמות התירוהו: