אגלי טל רכא

לתת זרע פשתן להמים פטור וכנ"ל. וע"כ אף אליבא דאביי דבדיו ר' יוסי בר יהודה מחייב אנתינת מים היינו משום דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ודומה לזרע פשתן. כמ"ש הראב"ד בהשגות]. מ"מ אם מנהגם לתת המים. ואח"כ הדיו והוא עשה להיפוך שהאחרון הי' בעל המים פטור. וע"כ כלל גם דיו ומים בהאי בבא משום שגם בזה חולק ר' יוסי בר יהודה במקצת:

(ט) ובזה נבאר הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי הוא. הכל הוא דברי ר' יוסף. [וכה"ג בתוס' פסחים ל"ג:

מנה"מ ארנב"י דכתיב כו' וכתבו התוס' שהכל דברי רנב"י וכן בכמה מקומות בש"ס כמו שציין הג' רי"פ שם]. ורב יוסף לשיטתו בפרק בתרא דנתינת מים לבסוף הוי שינוי ) וקאמר רב יוסף שבמשנתינו דמחייב בלא גיבול וע"כ שהמלאכה היא ההרכבה דהיא במים כמו בקמח. וממילא מוכח דנתינת מים לדיו זהו שרייתו אף שהמעשה הוא הנתינת מים זהו שרייתן ודומה לשרה הדיו במים וחייב. וקאמר רבי הוא דמחייב אנתינת מים לבד ואפי' הנותן מים הוא האחרון. ואביי פליג ואומר דלא מוכח ממתניתין דנתינת מים לדיו זהו שרייתו. ודוקא בשרי' חייב ומשום דאתי שפיר כר' יוסי בר יהודה דהחיוב הוא משום הדיבוק וכשנותן מים לבסוף [במקום שהמנהג להיפוך] זהו שינוי ופטור. דאף דחייב בנתינת מים היינו דכיון דלאו בר גיבול הוא חייב על דיבוק דנתינת מים כמו בזרע פשתן. ומ"מ כיון שהחיוב על הדיבוק אין חיוב בנותן מים האחרון וע"כ לא אמר ריבר"י מודה שבאמת ר' יוסי בר יהודה אינו מודה לרבי דמחייב אפי' נותן המים הוא האחרון. וע"כ לא הקשו לאביי מהא דנותנין מים למורסן דיכול אביי לשנויי ולומר דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה. וע"כ מותר ליתן המים לבסוף [ואף דבעלמא כלאחר יד אסור מדרבנן התם התירו משים צער בע"ח כמ"ש הב"י סי' שכ"ד]. והיינו דתני נותנין מים למורסן שנתינת המים הוא לבסוף. אבל בפרק בתרא דתנן נותנין מים למורסן ואמר אביי מתני' מני ואמר רבה ריבר"י הוא והקשה אביי דלמא במורסן דלאו בר גיבול ר' יוסי בר יהודה מודה ואכתי קשה מתני' מני. לא הי' יכול אביי להקשות דבמורסן דלאו בר גיבול אף ר' יוסי בר יהודה מחייב כמו בזרע פשתן. דמ"מ יש לפרש נותנין מים למורסן שהמנהג ליתן מים תחלה וכנ"ל. והקשה אביי באופן אחר דילמא בהא ריבר"י מודה דבמורסן דלאו בר גיבול מודה ריבר"י דחייב על ההרכבה ואפי' נותן מים למורסן חייב ואכתי קשה מתני' מני. וקאמר לא ס"ד דתניא בהדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה. וא"כ נדחה דברי אביי בהא שרוצה לומר דבמורסן מחייב ריבר"י על ההרכבה אבל דברי אביי שבפ"ק דבמידי דלאו בר גיבול חייב על הדיבוק שבנתינת מים שבו כמו בזרע פשתן לא אתותב מהא דנותנין מים למורסן דיכול לדחות דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה ומ"מ מאחר שבגמרא לא ביארו דהיינו דוקא אם המנהג ליתן המים תחלה ואח"כ המורסן כמו שביאר רב יוסף גבי שתית בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית פירש"י שמנהגם כך משמע דלא קי"ל כאביי:

(כ) ודע דלדעת הרמב"ם אתי שפיר טובא הא דנותנין מים למורסן אף דמדברי ריבר"י דאמר אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא מיהת איכא. אך משום דמורסן לאו בר גיבול הוא ולדעת הרמב"ם וסייעתו במידי דלאו בר גיבול אפי' גיבלו פטור. ע"כ מותר נתינת מים לכתחלה כן כתב הרב המגיד ז"ל. ואתי נמי שפיר הא דגובלין את הקלי בשינוי דעל יד על יד. אף דמלאכה כלאחר יד אסור מדרבנן [וכ"ש דעל יד על יד בכל המלאכות אין זה שינוי להתיר כדאיתא בביצה דף י"ג. מנפה על יד על יד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב וכן לשבת. ועיין בר"ן פרק כלל גדול גבי בורר מה שהשיג על רש"י ועוד יתבאר] אך משום דאין גיבול בקלי כמו שכתוב הרמב"ם ס"פ כ"א ע"כ התירו על יד על יד:

[י] ויש אומרים דאלו שאינן בני גיבול כו'. לעיל ס"ק ט' אות ה' הבאנו דעת התוס' דלא נדחה הא דאביי שבפ"ק דאמר דבמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו. והא דתניא בפרק מי שהחשיך נותנין מים למורסן דברי ריבר"י לא קשיא ליה לאביי משום דמורסין הוא בר גיבול ב"י מדיו ואפר ורק נגד קמח מיקרי אינו בר גיבול עי"ש. והנה הדבר ברור שאם נתן מים למורסן וגם גיבלן חייב אף לריבר"י. לא מיבעיא לאביי דבמידי דלאו בר גיבול הוא כלל חייב על נתינת המים לבד רק במורסן משום שהיא קצת בר גיבול. א"כ אם גיבלן ג"כ און שום סברא לפטור דממ"נ אי חשבתו לבר גיבול חייב הג"ה ) אך התם קאי להתיר גם לרבי ולדידי' הוא שינוי זוטא ולא מהני רק בבלילתו רכה. אך לריבר"י כתב הרב המגיד בשם הרמב"ן ורשב"א דבאמת גם בבלילתו עבה מהני שינוי דנותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ דרישא דומיא דסיפא היינו דהיתר גובלין דהיינו בלילתו עבה [עי' תוספות ברכות ל"ח. ד"ה ושוין] לריבר"י כהיתר בחישה דהיינו בלילתו רכה לרבי. וכשם דסיפא היתר בחישה ע"י שנוי דהיפוך. ה"נ היתר גיבול לריבר"י בשינוי דהיפוך. וע"כ מצייר רר יוסף בשהמנהג לתת חומץ ואח"כ שתית והוא נותן שתית ואח"כ חומץ. ואף דבבלילתו רכה מהני נ"כ כשהמנהג לתת שתית קודם והוא נותן שתית לבסוף כמ"ש הרמ"א סי' שכ"א. אלא דבזה לא יהיה מותר לריבר"י בגיבול בלילתו עבה דהא ודאי לאו שינוי גמור הוא ואדרבה עלי' עליי' למלאכה שהמנהג לעשות המלאכה בכחו והוא עשה בגופו:

ובזה מיושב מה דתמוה טובא מ"ש הרב המגיד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והרי הרמב"ן במלחמות כתב ליישב פסק הרי"ף שהביא שנויא דבלילתו רכה ושינוי דהיפוך אף דהרי"ף פסק כריב"י. ותירץ הרמב"ן דלהתיר הרכה כדרכה נתכוין. אבל במשנה על יד על יד הכל מותר והביאוהו הרשב"א. ואי כדברי הרב המגיד בשמה אכתי לא היה צריך הרי"ף להביא בבלילתו רכה כיון שהביא הרי"ף שינוי דהיפוך ובשינוי דהיפוך אפי' בלילתו עבה מותר למה דפסק כר' יוסי בר"י לפמ"ש הרב המגיד בשמם ולפמ"ש יש לומר באמת לריבר"י מותר אפילו בלילתו עבה אך הוצרך הרי"ף להביא הדין דמותר לרבי בבלילתו רכה כדי שנלמוד מזה לריבר"י להתיר בבלילתו רכה אם המנהג לתת שתית תחלה ואח"כ חומץ כמ"ש הרמ"א ז"ל דלרבי ודאי מותר שהרי אף אם המנהג לתת שתית לבסוף נמי אין זה שינוי מגופו לכחו שהרי המלאכה היא ההרכבה וההרכבה היא בשניהם כנ"ל באריכות ואעפ"כ מותר משום דבבלילתו רכה סגי בשינוי זוטא. ה"ה לריבר"י אבל כשהמנהג לתת שתית לבסוף והוא נותן את החומץ לבסוף מותר אפי' בבלילתו עבה דהרישא דומיא דסיפא. והרי"ף הוצרך להביא זה כדי שנדע להתיר אם נותן שתית לבסוף כשהמנהג להיפוך דהא לא חשוב שינוי גמור. וע"כ קרי לי' הרמב"ן כדרכה משום דלא הוי שינוי גמור בכה"ג: