אגלי טל רכ

ההרכבה מעולם. ע"כ אסור ליתן בו משקין בשבת שאז יהיה בו מלאכת הלישה הרכבת אוכל ומשקה. וכן ראיתי בספר נתיבות עולם למהר"ל נתיב התורה פ"א דמצות חלה היא משום דעיסה היא הרכבה גמורה עי"ש. היוצא לנו מזה דשני ענינים הם בלישה. האחד. מה שמרכיב האוכל והמשקה. והשני. מה שמתדבקין אהדדי כל חלקי הקמח עד שנעשה גוש אחד. והנה בפ"ג דחלה אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין. ופי' הרמב"ם תטמטם שיעשה גוף אחד. מבואר דבנתינת המים עוד לא נעשה גוף אחד. אך הרכבת אוכל ומשקה זה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. אבל גוף אחד אינו נעשה עד הגיבול. ועי' רש"י ברכות ל"ז:

אהא דמקשה הש"ס למ"ד פירכן עד שמחזירן לסולתן למה יברך עליהם המוציא לרב יוסף דאמר פרורין שאין בהם כזית מברך עליהן בורא מיני מזונות ומשני כשערסן פירש"י שחזר וגבלן יחד הרי דהגיבול עושה הכל גוף אחד]:

(יג) ובזה יתבאר (היטב מחלוקת רבי וריבר"י דרבי סובר דהחיוב הוא משום הרכבת קמח ומים וזה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. וריבר"י סובר דהחיוב הוא משום שנעשה הכל גוף אחד ע"כ אינו מחייב עד שיגבל. ובזה אתי שפיר הא דחרדל שכתבנו לעיל אות י"ב לדעת ספר התרומה דאף שנלוש מע"ש ונעשה גוף אחד לא מהני להתיר ליתן בו משקה בשבת משום שלא נלוש מע"ש במשקין רק בליחות עצמו. משום דהספר התרומה פסק כרבי כנ"ל ס"ק א' אות א' ומאחר דלדידי' החיוב הוא על ההרכבה והרכבה לא נעשה בו עוד מעולם על כן אסור בשבת:

(יד) וקודם שנבוא לביאור הסוגיא נקדים עוד הא דאמר רב פפא בדף ע"ג:

האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום תולש ומשום מפרק. רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. ופירש"י אין על ידי זריקה אלא ביד או בכלי. וקשה לי הא פליגי רע"ק ורבנן בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רע"ק מחייב וחכמים פוטרין. רע"ק יליף זורק ממושיט ורבנן לא ילפי זורק ממושיט ובמשכן היה מושיטין את הקרשים אבל לא זורקין. ולמה יתחייב זורק לרע"ק נימא אין דרך הוצאה ע"י זריקה וזורק מרה"י לרה"ר חייב משום דהי' במשכן כמ"ש הרשב"א. וכיון שכן אי אפשר לפטור משום כלאחר יד ודומה למ"ש רש"י צ"ב. בשם הירושלמי בהא דתנן המוציא וכו' בתוך חיקו וכו' חייב ובשם הירושלמי דכך היה במשכן. וע"כ שאינו דרך המוציאים דאם היה כדרך המוציאים לא הי' צריך לומר משום דהוה במשכן. וה"נ כיון דהוה זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים במשכן חייב אבל בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דלא הי' במשכן שוב נפטר משום שאין דרך הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד על ידי זריקה:

(טו) אך החילוק הוא דמוציא ע"י זריקה עושה מעשה בגוף החפץ שבו המלאכה נעשה אבל בזרק פיסא לדיקלא אינו עושה מעשה בתמרים שבהם המלאכה נעשה והוא משנה מגופו לכחו זה נחשב שינוי גדול. אבל זורק חפץ חשוב גופו כמו שחילקו התוס' ב"ק י"ז:

בין זרקה הבהמה חפץ למקום אחר ונשבר דחשוב גופו אי בתר מעיקרא אזלינן בין צרורות עי"ש. וה"נ בנ"ד דזורק חפץ חשוב מעשה בגופו. וע"כ השינוי מהוצאה לזריקה הוי שינוי זוטא דלא מהני לפוטרו מחטאת כמ"ש הר"ן ר"פ אין צדין גבי אצלי ודוך עי"ש היטב. אבל בשדא פיסא לדיקלא דמשני מגופו לכוחו חשוב שינוי גדיל. ודו"ק היטב:

(טז) והנה במכילתין קנ"ו. ושוין שבוחשין את השתית בשבת. פירש"י שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה. [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ ע"כ בגמרא. ונראה דהשינוי הוא משום דכשנותן החומץ לקמח אינו נוגע בהכלי שבו החומץ לקמח אלא ששופך החומץ לקמח נמצא שביאת החומץ לקמת הוא ע"י כחו. אך מ"מ כיון שעושה מעשה בהחומץ חשוב גופו לגבי החומץ כנ"ל בזריקת חפץ אך בקמח חשוב כוחו לבד. ולהיפוך כששופך הקמח לתוך החומץ חשוב גופו בקמח וכחו במים. והנה יש לומר שמלאכת לישה לעולם הוא רק בקמח לפי מה שכתבתי לעיל אות י"ג שהמלאכה היא מה שמחבר יחד כל החלקים וזה אינו שייך רק בקמח שמתחלה היה נפרד כל משהו בפ"ע אבל המים גם תחלה הי' מחוברים יחד והיה כל המים גוף אחד ומאחר שהמלאכה היא רק בהקמח כשהדרך שנותנין מים או חומץ ואח"כ קמח והוא נותן מים לבסוף הוא משנה מגופו לכחו וזה שינוי גדול ודומה לשדא פיסא לדיקלא דחשוב שינוי גדול כנ"ל:

(יז) אך דבר זה שנחשב המלאכה רק בהקמח הוא רק לר' יוסי בר יהודה אבל לרבי שכתבנו לעיל אות י"ג דלדידי' המלאכה היא משום ההרכבה שמרכיב הקמח והמים וההרכבה נעשה בהמים שהורכבו בקמח כמו בהקמח שהורכב במים. דבשלמא לר' יוסי בר יהודה דאין המלאכה רק מה שמגבל ונעשה גוף אחד זה שייך רק בהקמח שמתחלה הי' כל משהו ומשהו בפ"ע אבל המים גם תחלה היה גוף אחד. ואף לפי מה שביארנו בס"ק ב' דלריבר"י אין חיוב לפי פירוש זה רק בשניהם יחד ההרכבה ושנעשה גוף אחד. וע"כ אינו חייב רק בנתינת המים והגיבול ששניהם עשה בשבת והרי ההרכבה נעשה גם במים. מכל מקום מאחר שאין חיוב רק בשניהם יחד ובמים אין רק אחר ע"כ אין המלאכה נעשה בהם כלל. ומלאכת ההרכבה נמי חשבינן לי' רק בהקמח במה שהורכב בו המים ושע"י זה יהי' אח"כ כל חלקי הקמח גוף אחד. דומה לעקירה והנחה אף שהחיוב הוא על ההנחה שהביא את החפץ למקום שצריך לו. מ"מ מאחר שהעקירה היא צורך הנחה אינו חייב אלא כשעשה שניהם בשבת. וה"נ דכוותי' דהרכבת המים בהקמח הוא צורך הגיבול והדיבוק. אבל לרבי דהרכבה לבד היא המלאכה נחשב שפיר המלאכה בהמים כמו בהקמח:

(יח) ובזה יובן היטב מה שרבי מחייב לעולם האחרון אפי' נותן המים לבסוף משום דאזיל לשיטתו דהרכבה לבד היא המלאכה וע"כ אף אם המנהג ליתן מים תחלה ואח"כ קמח וזה נתן המים לבסוף אין זה שינוי מגופו לכחו כי לעולם הדרך לעשות המלאכה במים בכחו בקמח בגופו והוא עשה להיפוך. והרי הדרך לעשות מקצת המלאכה בגופו ומקצת בכחו וגם הוא עשה כן. ע"כ חייב אפי' נותן המים הוא האחרון. והוא הדין שהובא בגמרא אחד קמח ואחד מים שבעל המים הוא האחרון וזהו דינו של רבי לפי שיטתו. אבל ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל משום דס"ל דהמלאכה הוא הדיבוק. וע"כ אפי' במקום שחייב בנתינת מים לבד כגון זרע פשתן ושומשמין מפני שמתדבקים ונעשה הגיבול תיכף בנתינת המים. מ"מ אין חיוב ברור רק בזרק למים. וכן לשון הש"ס זבחים זרק זרע פשתן למים. אבל בנתן מים ע"ג זרע פשתן אם מנהגם הג"ה ) ואינו מוכרח די"ל דהירושלמי סובר כיון דלא מחייב על תולדה דהוצאה אלא אם היה במשכן ע"כ אף דאורחי' לולא שהי' במשכן הי' פטור: