אגלי טל ריט

שאינו מחוסר גיבול חייב ובזרע פשתן הא חייב בנתינת מים לבד:

(ח) והנה לכל הפוסקים הנ"ל עכ"פ לרבי חייב בנתינת מים למורסן. אך התוס' רי"ד שלהי מכילתין כתב דלרבי אין איסור בנתינת מים למורסן אלא מדרבנן אטו קמח דבר גיבול. אבל לריבר"י דאפי' בקמח פטור בנתינת מים במורסן לא גזר [סברתו. דרבי לא מחייב בנתינת מים לקמח אלא משום דזהו גיבולו ובמורסן הא אפי' גיבלו פטור] אך באפר ודיו דמחייב רבי בנתינת מים כתב הטעם משום דאפר ודיו שרייתן לתת טעם במים ע"כ חייב על שרייתן עי"ש באריכות. האומנם כי קשה לי לכוין סוף דבריו שהרי בש"ס מכילתין קנ"ו. העלו דבלילתו רכה אין בו משום גיבול מה"ת דאין זה לישה. מ"מ נוכל לכוין תחילת דבריו עפ"י שיטת המאירי והראב"ד דאפר ודיו אינם מחוסר. גיבול ע"כ חייב לרבי. ולאביי אף לריבר"י. אבל מורסן לכ"ע פטור בין אנתינת מים בין אגיבולו:

(ט) ועתה נבאר שיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ג' ואות ד' דלית הלכתא כאביי ונדחה דבריו מכח הברייתא דבדף קנ"ה:

דתניא להדיא נותנין מים למורסן אף דלאו בר גיבול הוא. וקשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ונקדים לבאר דברי הרמב"ם פ"ט הל"ד העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא עד שנעשה הכל שחור או שנתן אסטוס לתוך מי כרכום עד שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ו' טפחים. ובהרב המגיד שם נראה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל הרב המגיד. והנה מאחר שסיים בעצמו שזה דוחק וצ"ע על כיוצא בזה אמרו עלובה עיסה שהנחתום מעיד עלי'. ועוד אם כדברי הרב המגיד דהרמב"ם למד דינו משריית דיו למה לא כתב הדין הנאמר שם בשריית דיו במים חייב משום צובע. ולמה כתב אופנים אחרים בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא. ובעיקר מה שסובר הרב המגיד לדעת הרמב"ם דשריית דיו דומה לעושה עין הצבע להתחייב משום צובע. לענ"ד אינו דומה שאני עין הצבע שעומד לצבוע בו משא"כ דיו שאינו לצבוע הנייר ואדרבה הנייר הוא מקום לעמוד בו האותיות. ותדע שהרי הכותב אינו חייב משום צובע. ובודאי הרמב"ם בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא לאו בדיו איירי מדמסיים וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט. ואין ללמוד עושה דיו מעושה עין הצבע דשאני עושה עין הצבע שהתכלית הוא לצבוע בו. ועי' בשו"ת חכם צבי סי' צ"ב בשופך שמן שיש בו ריח טוב לתוך המים לרחוץ בו ידי הכהנים דכתב דכיון דהתכלית הוא הרחיצה והרחיצה שרי ולית איסור במוליד ריח בידים האיך יהיה ההכנה חמור מהתכלית והביא דברי הראב"ד בעושה עין הצבע דפטור. הנה דהכנה קל מהתכלית [ואפי' לדעת הרמב"ם דמחייב בעין הצבע וליכא קו"ח כתב טעם אחר]. והנה י"ל שגם הרמב"ם ס"ל דאין ההכנה חמור מן התכלית רק בעושה עין הצבע דחייב על התכלית משום צובע גם על ההכנה חייב. אבל בעשיית דיו דהתכלית הוא הכתיבה שאין בה חיוב צובע י"ל שכ"ש שפטור על ההכנה. וא"כ הסוגיא דפ"ק כפשטה משום לש:

(י) אך המקור שממנה למד הרמב"ם את דינו הוא מהתוספתא ספי"ב דשבת. וזה תוארה. ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים ואחד נותן את הקנקנתום שנים אחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו. אחד נותן אפ המים ואחד נותן את הקמח. אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר. אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים האחרון חייב (דברי ר' יוסי) [צ"ל דברי רבי] רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ומשמע דלא פליג ריבר"י אלא על בבא אחרונה היינו בדיו ומים. מים ודיו. מים וקמח. קמח ומים. מים ועפר. עפר ומים. דכלל כולהו בחד האחרון חייב. ובהנהו פליג ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל. אבל לא בבבות דרישא בקנקנתום דיו ומים דאל"כ הו"ל למכללינהו קנקנתום דיו ומים. דיו קנקנתום ומים. עם הנך בחד האחרון חייב. אלא ודאי מדכלל לכל הני בחד בבא לומר דבכל הני פליג ריבר"י ובבות הראשונים בפ"ע לומר דבכל הני לא פליג. וס"ל להרמב"ם דטעם דקנקנתום דיו ומים הוא עין הצבע לצבוע בו שחור ולכ"ע חייב משום צובע בשרי' לבד. אך בדיו ומים בלא קנקנתום שהוא נמחק אינו עומד לצבוע בו כי הצובעים מדקדקים להשים דבר בצבע שיעמוד הצבע ולא יעבור ואינו עומד רק לכתוב בו סת"ם שמצוה שלא יהיה בו קנקנתום שיהיה כתב שיוכל להמחק כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' ס"ת ובזה אינו חייב משום צובע. וזה שכתב הרמב"ם כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שהוא הוא הדין שבתוספתא דחייב לכ"ע כנ"ל:

(יא) אך קשה לאביי דבדיו ומים לא פליג ריבר"י ואף עפ"כ תני להו בחד בבא עם קמח ומים. עפר ומים. א"כ שוב הוי מצי למיתני גם בבות דרישא קנקנתום דיו ומים בחד בבא. ומלבד זה עוד יש לדקדק טובא. א) מה שייכות מחלוקת ריבר"י על הדין דהאחרון חייב. שהוא מחלוקת אחרת אם חייב בנתינת המים לבד או בגיבול וזה אינו שייך לדין האחרון חייב. ודין האחרון חייב משכחת לה גם לריבר"י בשומשמין וזרע פשתן דלכ"ע חייב בשרי' לבד. כדאיתא בפ' דם חטאת ופסקו הרמב"ם ספ"ח. ואם אחד נתן זרע פשתן ואחד מים האחרון חייב גם לריבר"י. ב) למה הביא בגמרא הבבא דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים כיון דמתני' בשרי' מיירי היה לו להביא הבבא דאחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח. וביותר קשה תחלת הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו. והא מתני' בשרי' קאי דתנן אין שורין וכו' והו"ל לומר מאן תנא שריית דיו זהו גיבולו. אך לשון נתינת מים לדיו זהו שרייתו אין לו שום הבנה לכאורה:

(יב) וליישב כ"ז נקדים לבאר שורש מלאכת לישה. מה היא. והנה בזבחים צ"ד:

בזרק זרע פשתן למים דחייב אמרו בגמרא הטעם משום דאית להו רירא פירש"י ומתדבקים אהדדי. מבואר דענין לישה הוא מה שמתדבקים זה בזה כל חלקי הקמח שמעיקרא היה כל משהו ומשהו נפרד לעצמו וע"י הלישה נעשה הכל גוש אחד. אך בחרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ש"ס מכילתין ק"מ. הובא לפנינו ס"ק ל'. כתב בספר התרומה דמיירי שנתן המשקין מע"ש דבשבת אסור משום לש. ובתה"ד סי' נ"ג דלהוסיף משקה בשבת מאחר שנתגבל בשבת מותר. וקשה מחרדל שלשו מע"ש למה יאסר ליתן בו משקה בשבת. וראיתי בהאחרונים שפירשו שלא לשו במשקין אלא בליחות עצמו. ואכתי אינו מיושב כיון דמלאכת לישה היא שיתדבק זה בזה מ"ש ליחות עצמו ממשקין דעלמא. ומוכח מזה כי ענין הלישה הוא ההרכבה שנעשה מהקמח ומים. ומאחר שלשו בליחות עצמו לא נעשה בו