אגלי טל ריח

[ט] (א) אבל אין גיבול באפר כו'. גרסינן פ"ק דמכילתין י"ח. ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינן אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין [פירש"י סמנין לצבוע. וב"ה מתירין. משנתן המים מבעוד יום] ובגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן [פירש"י ואף על פי שלא גיבל הדיו זהו שרייתן והויא לישה דידי' בהכי ומחייב משום לש דהא מתניתין ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא] אמר רב יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי [משום לש שהוא אב מלאכה] ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר לי' אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב. לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר [לאו בר גיבול הוא] ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא [לטיט של בנין]. והתניא אפר והתניא עפר [תרתי מתניתא חדא אפר וחדא עפר]. מידי גבי הדדי תניא [חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר] ע"כ סוגית הגמ' בפ"ק. ובפרק מי שהחשיך דף קנ"ה:

במשנה ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין. ובגמרא שם אמר אביי אמריתה קמי' דמר מתניתין מני [דקתני נותנין מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו] ואמר לי ר' יוסי בר' יהודה הוא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ר' יוסי בר יהודה מודה [דזהו גיבולו]. לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן:

(ב) והנה מפשט הסוגיא דבפ"ק דרב יוסף אליבא דריבר"י אף דלא מחייב בנתינת מים אפי' באפר ודיו. מ"מ אם גיבל חייב אף דלאו בר גיבול הם. שהרי רב יוסף גורס אפר ועלה אמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל. וכ"כ הרב המאירי במורסן. וכ"כ התוס' בפ"ד דביצה דף ל"ב:

בהא דפירש"י על וקיטמא שרי שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביו"ט ולטוח בו פי התנור. והקשה ר"ת מהא דפ"ק דשבת אחד נותן את האפר וכו'. ריבר"י אומר אינו חייב מד שיגבל אלמא כי מגבל לי' לכ"ע חייב עכ"ל. הנה דלרב יוסף דגורס אפר מחייב ריבר"י המגבל את האפר:

(ג) אבל הרמב"ם ספ"ח מה"ש פסק דאין גיבול באפר ובמורסן. וכ"כ עוד בפכ"א הל' ד' דמורסן אעפ"י שאינו ראוי לגיבול אין גובלין אותו שמא יבא לגבל את העפר וכיוצא בו. הנה דמ"מ פטור רק מדרבנן אסור משום גזירה. וכתב הרב המגיד דהא דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל היינו שיגבל דבר הראוי לגיבול. וזהו דעת רש"י ורי"ף ור"ח בביצה ל"ב:

בקיטמא דמשום שאינו בר גיבול מותר לגבלו:

(ד) ולענין הלכה אי כרב יוסף אי כאביי דעת הרמב"ם לפסוק כרב יוסף ). וכ"כ הרב המגיד משום דהא דאביי נדחה מכח הסוגיא דבפרק מי שהחשיך הנ"ל דתניא להדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה אף דלאו בר גיבול הוא כדאיתא שם. אך קשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ולפנינו אות ט' בביאור שיטת הרמב"ם יתיישב זה אך נציע מקודם כל השיטו' בקצרה:

(ה) שיטת התוס' דהא דאמר בדף קנ"ה:

מורסן לאו בר גיבול הוא היינו נגד קמח אינו בר גיבול אבל נגד דיו ואפר חשוב בר גיבול ולפי"ז לא נדחו דברי אביי כלל מהא דנותנין מים למורסן. וכעין זה כתב הרמב"ן בחידו' קנ"ה:

דלמה דפשיט מהא דנותנין מים למורסן לא נדע אם גם במידי דלאו בר גיבול פליג ריבר"י או מורסן חשוב בר גיבול:

(ו) שיטת המאירי דהא דאמרינן אפר לאו בר גיבול הוא פי' שאינו מחוסר גיבול שבנתינת המים לבד ראוי למלאכתו וחייב בנתינת המים. אבל מורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו וע"כ נתינת המים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גיבלן חייב. והראב"ד בהשגות ספ"ח כתב כמדומה לי שטעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל. והבינו הב"י סימן שכ"ד והלח"מ ספ"ח דדעת הראב"ד כדעת התוס' [וכ"מ דעת המג"א סי' שכ"א ס"ק י"ט. שאל"כ מנא לי' להמג"א דהראב"ד פליג בחול שמא חול הוא כמורסן. אלא ודאי משום דס"ל דהראב"ד דעתו כדעת התוס' וא"כ אפי' יהי' דינו כמורסן עכ"פ בגיבול חייב]. אך קשה לי דא"כ למה לא פליג רק באפר ולא במורסן. וכן בפכ"א במורסן שכתב הרמב"ם דאין איסור גיבולו רק מדרבנן שתק הראב"ד. ולמה. אלא ודאי דדעתו כדעת המאירי לחלק בין אפר למורסן. דאפר אינו מחוסר גיבול ומורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו. רק במה שמסיים המאירי דאעפ"כ אם גיבלו חייב בזה לא ס"ל כמותו. רק כהרמב"ם דמשום שא"א לגבלו אף אם גיבלו פטור דאין גיבולו גיבול. וזה שדייק הראב"ד בלשונו שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול. והב"י והלח"מ והמג"א לא הי' לפניהם ספר המאירי שעדיין לא נתגלה בימיהם ואלו ראו את ספר המאירי בטח הי' מפרשים את דעת הראב"ד כדעתו:

(ז) וראיתי לבעל נשמת אדם שכתב דהראב"ד לא פסק כאביי ולא מחייב באפר בנתינת המים לבד ודברי הראב"ד הם רק שמאמר הגמרא אפר אינו בר גיבול אינו לקולא לפוטרו על גיבולו רק לחייב גם על נתינת מים ואיך נתפוס אנחנו מהיפוך להיפוך לפוטרו אפי' גיבלו מחמת שאינו בר גיבול. וחולק בספר הנ"ל על הרב המגיד בהל' יו"ט שדעתו בדעת הראב"ד שמחייב בנתינת מים לאפר. ובמח"כ לא דקדק יפה בדברי הראב"ד שהרי זה לשון הראב"ד טעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן וכו'. מבואר שלפי האמת הראב"ד מדמהו לזרע פשתן דמשום שאינו בר גיבול היינו הג"ה ) דאין לומר דהא דכתב הרמב"ם אין גיבול באפר מ"מ בנתינת המים חייב דא"כ הי' לו לכתוב זה כמ"ש בזרע פשתן ושומשמין. ועוד דגיבול גם נתינת המים בכלל כהא דאין גובלין את הקלי בדף קנ"ה:

דהיינו משים נתינת המים וכן הא די"א גובלין. דיש אומרים גובלין היינו עם נתינת המים דאי נתן המים מאתמול לא הי' צריך לומר ריבר"י הוא וכן כתב בחידושי הרמב"ן שם דאין גובלין דקתני אף נתינת המים בכלל. וא"כ הרמב"ם דקאמר אין גיבול באפר נמי נתינת המים בכלל. וכ"כ הראב"ד והרב המגיד לדעתו דפוטר אף בנתינת מים: