אגלי טל ריז

בסמנים וע"כ חייב לרבי בגיבול לבד אפי' כשנתן מים מאתמול. וע"כ דוקא קיטמא שאינו בר גיבול שרי. ומיושב נמי הא דלא מוקי לה כר"י בר"י וכאביי דבאפר דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י דנתינת המים זהו גיבולו. שהרי כבר כתבנו בסק"ב דלר"י בר"י אינו חייב אלא בנתינת המים והגיבול יחד ואם נתן מים בע"ש וגיבל בשבת פטור. א"כ שוב יקשה מאי אריא קיטמא אפי' טיט נמי. וס"ל דאיסור דרבנן התירו ביו"ט כמו שהתירו בדקר נעוץ אף דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה מדרבנן אסור התירו משום שמחת יו"ט. וא"כ ה"נ לר"י בר"י אם נתן מים מעיו"ט הי' מותר אפי' בטיט:

[ה] ושיעור מלאכת לש בקמח וכו'. הנה ראיתי בספר מנחת חינוך דפשיט לי' דשיעור כגרוגרת משערין בכמות העיסה לא בכמות הקמח לבד. ואינו נראה דלפי מה דקיי"ל כר"י בר"י אין מלאכת לישה אלא מה שנתחבר הקמח להיות גוש אחד כמ"ש לפנינו בסק"ט אות י"ז בס"ד. ופשוט דתוספות שאין נצרך להלישה לא מצטרף. ובמשנה דריש כל המנחות מנחות נ"ב:

בפירש"י בד"ה אמרו לו מבואר דבמדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור על השיעור שהי' בעודנו קמח. רק אם אינו מגבל יפה שנותן בו מים הרבה מוסיף בשיעור ולמה יצטרף המים שאין צריך אל הגיבול. וזה פשוט בעיני:

[ו] ויראה לי דלרוב הפוסקים כו'. בירושלמי פ' כלל גדול הלש והמקטף והעורך כולהון משום לש. תמן אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא עד אמר הכין [פי' דגבי מנחה אם עשאה חמץ חייב על כל מעשה בפ"ע וגבי שבת אם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת] אלא תמן יש לו לחלוק חייב על אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת [דאפי' הי' בכלל לא תעשה חמץ ויצאת מן הכלל ללמד שחייב עלי' בפ"ע לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא לחייב על כל מעשה בפ"ע. והכי אמרי' בגמרא דידן מנחות נ"ה:

] ). והרמב"ם והסמ"ג השמיטו דברי ירושלמי אלו. ונראה דזה תלוי במחלוקת שכתבנו בפתיחת החיבור דמלאכות שבפת לרש"י והרמב"ם כולהו מסמנין שבמשכן ילפינן להו ולרב האי והר"ח ילפינן ממנחת חביתין ומלואים ותמיד. ולדע' הירושלמי גם רש"י ורמב"ם מודים דמקרבנות ילפינן אך ס"ל דע"כ גמ' דידן אינו סובר כן רק דמסמנין ילפינן עי"ש. וכן כתב רש"י להדיא גבי לש בפ' במה טומנין מ"ט:

בד"ה הם זרעו וקצרו וז"ל ולשו נמי סמנין לצבוע. אך להירושלמי ילפינן מלישת מנחות. וע"כ להירושלמי הרי הי' שם עריכה וקיטוף כמו בכל פת דעלמא וכולהו מלאכה נינהו רק שהם מלאכה אחת עם לש שכול ענין לישה. ואינו דומה לזורה בורר ומרקד דחשבינהו בתלת דשאני התם דזורה ברוח. בורר ביד. ומרקד בכלי. כמו שביארנו בביאור מלאכת זורה בס"ד לדעת הר"ח והירושלמי. משא"כ הכא כולהו ביד. והיינו דמקשה הירושלמי דלחייב תלת כמו במנחת חמץ דחשוב תלת ה"נ יחשב תלת להתחייב שלשה שכל אחת יהי' מלאכה בפ"ע. אבל אי מסמנין ילפינן ובסמנים א הי' רק גיבול. ולדעת הרא"ם והתוס' רי"ד אף גיבול לא הי' כמו שהובא בדברינו לעיל סק"ד. אם באת לחייבו על עריכה וקיטוף ע"כ תולדה דלש בעית למחשבינהו ולא אב מלאכה שהרי לא הי' כלל במשכן וע"כ דתרצה לומר שעכ"פ הם תולדות דלש ואם כן איך תרצה לומר שיתחייב על כל אחת בפ"ע. ועוד שהרי הירושלמי לא קאמר רק שכולם משום לש [ולא אמר כלל שאינו חייב אלא אחת] וע"ז מקשה. ואי מסמנין ילפינן כיון שלא הי' בהם רק לישה א"א שיתחייבו משום דבר אחר אלא ודאי הירושל' לשיטתו כנ"ל. ממילא לדידן אין לנו שיהי' עריכה וקיטוף אפי' תולדה דלש. ועוד דאפי' יהי' בעריכה וקיטוף ענין לישה מאחר שכבר נלוש יש לומר דאין לש אחר לש כמו בנתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין בו משום מבשל כיון שכבר נתבשל. והאו"ז הביא דברי ירושלמי אלו כדרכו להביא דברי הירושלמי בכל המלאכות אבל אינו הלכה לדעת רוב הפוסקים דמסמנין ילפינן:

[ז] המגבל את העפר כו'. ברייתא פ"ק דמכילתין י"ח:

וברמב"ם פ"ח מה"ש הל' ט"ז:

[ח] וכמה שיעורו כדי לעשות כו'. הרמב"ם שם. וכתב הכ"מ בשם הרמ"כ שקשה לו דבהמוציא יין אמרינן דדוקא המוציא טיט שיעורו כדי לעשות פי כור אבל המוציא מים שיעורו ברביעית דאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור. וא"כ המגבל את הטיט אמאי שיעורו כדי לעשות פי כור והעלה בצ"ע. גם הכ"מ לא תירץ כלום. ולענ"ד דדברי הרמב"ם ברורים דדוקא המוציא קודם שגיבל אין חשובות בכדי לעשות פי כור כיון דאין אדם טורח לגבל בשיעור קטן כזה. וכן כתבו התוס' בפשיטות חילוק זה ריש פרק המוציא יין והשיגו מכח סברא זו על יש מפרשים עי"ש ). אך זה ניחא אם נאמר דעל הגיבול לבד חייב אף אם נתן מים מע"ש. אך לפמ"ש לעיל ס"ק ב' דאינו חייב רק על נתינת מים והגיבול יחד. א"כ הכא כיון דבשעה שנתן המים עדיין לא גיבל וחשוב אז פחות מכשיעור כיון דאין אדם טורח לגבל ונמצא שהתחלת מלאכה בפחות מכשיעור. ויש ליישב לפי דברי הרשב"א ריש פרק המצניע גבי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכזית זה משלימו לכביצה מדמצטרף לענין טומאה לענין שבת נמי מחייב. והקשה הרשב"א נהי דבהנחה איכא דבר חשוב מדמצטרף לענין טומאה. מ"מ בשעת עקירה דלא הי' שם אלא כזית אינו חשוב. ותירץ דעקירה צורך הנחה היא. וכיון דבשעת הנחה יהי' חשוב אף עכשיו חשבינן לי' כדבר חשוב הואיל דלצורך אותה הנחה עקרי'. וה"נ לצורך גיבול נתן את המים וקושית הרמ"כ נתישבה:

הג"ה ) מדברי ירושלמי אלו קשה על התוס' מנחות שם ד"ה אף שכתבו דהיינו דוקא בהתרה על כל מעשה בפ"ע והא דאיצטריך קרא דלא נימא דממעשה ראשונה נפסל ושוב אינו חייב קמ"ל. וא"כ מה מקשה בירושלמי. אלא ודאי שלא התרה בו אלא על מעשה ראשונה. ומ"מ אינו יכול לומר אשתליין כיון שהתחיל לעבור תוך כדי דיבור של התראה וכן דעת התוס' במכות:

הג"ה ) אך לכאורה אינו עולה לדעת הרמב"ם דס"ל הדש משקין שיעורו כגרוגרת אף שהמוציא שמן שיעורו בכדי לסוך אבר קטן בן יומו. וע"כ הטעם משום דאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת וכדעת הי"מ שבתוס':