אגלי טל רטו

הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר וכו' וסתמה והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה. פירש"י הלכך ס"ל כסתמא בתרא דהדר בי' רבי מקמייתא. ועי' בתוס' שם. וא"כ ה"נ נימא הכי:

אך שם דף ה'. דמקשה מברייתא דדריש רבי כללי ופרטי לסתם משנה דשבועות ומשני בשבועות נסיב לה אליבא דרע"ק ולי' לא סבירא לי'. ולא משני דהדר רבי מהא דהוה דריש כללי ופרטי. מוכח דבמימרא דרבי עצמו לא אמרינן דהדר בי'. ודוקא לעיל דמעיקרא הוה סבר כר' יהודה ולבסוף כר' יעקב אבל לא במימרא דידי'. וה"נ כיון דרבי עצמו אמר הנותן מים חייב וכן במורסן אין נותנין מים למורסן לא אמרינן דהדר בי'. אלא דסתמה אליבא דר"י בר"י והוא לא ס"ל. וא"כ לא חזר בו מסתמא דפ"ק. ואפי' לאביי יש לומר דהא דמי שהחשיך לא חשוב סתם כיון דרבי שסתמה לא סבר לה. כן צ"ל לדעת ספר התרומה ודעימי':

אך הריטב"א שבועות שם כתב וז"ל דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרינן אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו ס"ל כסתמא עכ"ל. וא"כ אכתי הו"ל סתם גמור. וכ"ש שאין לפסוק בזה הלכה כרבי מחבירו כיון דהרבים פליגי ואין הלכה כרבי מחביריו:

אך ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים כולם בעלי תוספות הם ובתוס' שם כתבו להיפוך מדברי הריטב"א ואזלי לשיטתם:

ונראה לי ראי' לשיטת הריטב"א מהא דריש פ' תולין מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור' אליעזר מתיר לכתחילה. ולא. והרי עיר של זהב דר"מ מחייב חטאת ור"א שרי לכתחילה [ומשני עי"ש]. והקשו הרשב"א והר"ן הרי עניבה דר' יהודה מחייב חטאת ורבנן שרי לכתחילה. ותירצו דלא הוקשה להגמ' אלא ביחיד נגד יחיד וכ"ש כשרבים מחייבי חטאת ויחיד שרי לכתחילה אבל הא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרי לכתחילה לא קשיא עי"ש. ואי כספר התרומה וסייעתו דהלכה כרבי מחבירו ולא פליג על רבי אלא ריבר"י לבדו. וקשה מי איכא מידי דרבי מחייב חטאת בנתינת מים למורסן וריבר"י מתיר לכתחילה. אלא ודאי כדברי הריטב"א שבועות הנ"ל דרבי סתים אליבא דריבר"י משום שראה רבים סוברים כמותו ביטל דעתו. וע"כ שפיר הי' יכול ר' יוסי בר' יהודה להתיר לכתחילה נגד רבי שמחייב חטאת כיון דרבים אשר אתו. וא"כ אין הלכה כרבי מחביריו וכ"ש שרבי עצמו ביטל דעתו:

ובזה יתישב עוד קושית הב"י והט"ז סי' שכ"ד דהא ר"י בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל ואיך בנתינת מים למורסן מתיר לכתחילה. ולפמ"ש יש לומר כיון דלרב יוסף סתים רבי בפ"ק אליבא דנפשי' ובפרק מי שהחשיך אליבא דר"י בר"י ע"כ דבתחילה לא הי' רבים סוברים כר"י בר"י ע"כ סתים אליבא דנפשי' ולבסוף כשראה שרבים מסכימים עם ר' יוסי בר' יהודה סתם אליבא דר"י בר"י. וע"כ הא דאמר ר' יוסי בר' יהודה אינו חייב עד שיגבל הי' קודם שהסכימו רבים עמו ולא הי' יכול להתיר לכתחילה מה שרבי מחייב חטאת דמי איכא מידי וכו' ואח"כ כשרבים הסכימו עמו התיר לכתחילה כדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל:

ואם באנו לפסוק כספר התרומה וסייעתו נצטרך לומר כשיטת התוס' רי"ד דבמורסן דלאו בר גיבול לא מחייב רבי חטאת בנתינת המים, ועי"ש מה שחילק בין מורסן לדיו ואפר. וע"כ יכול ר"י בר"י להתיר לכתחילה נתינת מים למורסן. ולשיטתי' אתי שפיר ג"כ הא דבקמח ואפר אמר אינו חייב משום דרבי מחייב חטאת כנ"ל:

ובמה שכתבנו יתישב עוד דברי התוס' רי"ד שלהי שבת דהא דאמר בגמ' גבי ושוין שטוענין קורת בית הבד דמידי דלא מחייב חטאת לא גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה דהיינו דוקא בהני שנעשה עיקר מלאכתם מבעוד יום אבל במה שלא נעשה עיקרו מבעוד יום אף שאינו רק שבות גזרו ב"ש [וכן משמע דעת הר"ן פר' כירה בהא דמחזירין אפי' בשבת]. וא"כ קשה הא דקאמר בסוגיין מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרוייתן רבי הוא הא אף לר' יוסי בר' יהודה נמי אתיא דרק אינו חייב קאמר אבל לכתחילה אסור ושבות מיהו הוי וע"כ אסור לב"ש ע"ש עם חשיכה. אך לפמ"ש ניחא דר"י בר"י דעתו להתיר אף לכתחילה אך שאינו יכול להתיר מה שרבי מחייב חטאת. מ"מ לענין ערב שבת אליבא דב"ש דאף לרבי אין איסור אלא מדרבנן שוב לר' יוסי בר' יהודה מותר לגמרי:

אולם מה שכתבתי בשם הריטב"א בהא דרבי תני לה ולא סבר לה דרבי ביטל דעתו נגד הרוב קשה להולמו בשמעתין דהא מבואר בסוגיא בדף קנ"ו. דהוי צווח רבי על דהוי גובלין שתיתא בבבל ולית חילא בידי' למיסר מדר' יוסי בר' יהודה. ואם איתא שביטל דעתו למה צווח ונצטרך לומר דהאי שצווח הי' קודם שביטל דעתו שבתחילה הא סתים המשנה דפ"ק כדעת עצמו ואז הי' צווח על הא דגובלין את השתיתא. ודוחק קצת:

[כ] ויראה לי שאם הי' נתונים כו'. יש לעיין לר' יוסי בר' יהודה אם חייב על גיבול לבד ואפי' אחד נתן מים ואחד גיבל המגבל חייב וכן אם נתן מים מע"ש וגיבל בשבת חייב. או דילמא דהחיוב הוא על נתינת מים והגיבול יחד. והנה מלשון ר' יוסי בר' יהודה דאמר אינו חייב עד שיגבל [ולא אמר אינו חייב אלא המגבל] משמע עד שהנותן מים יגבל. אלא שהרמב"ם מספק עלינו שכתב המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. מבואר שבגיבול לבד חייב. אך אין זה ראי' שהרי במכילתין קנ"ה:

איתא ת"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה הוא והני מילי הוא דמשני. היכי משני א"ר חסדא על יד על יד. פירש"י ר"י בר"י הוא. דאי רבי מנתינת מים נתחייב. ומאי קושיא והא ברייתא לא תני היתר רק בגיבול ולא בנתינת מים ואימא שכבר נתן המים מע"ש וע"כ לרבי נמי מותר לגבל. וע"כ כי נתינת מים עם העירוב שניהם יחד קורא גיבול. ובחי' הרמב"ן שם וז"ל ר"י בר"י הוא. אבל לרבי דס"ל נתינת מים זהו גיבולו לא שריא כלל דהא אי אפשר לשנויי שכל נתינת מים אחת היא ואין גובלין דקתני רישא אף נתינת מים בכלל. וא"כ המגבל דאמר הרמב"ם היינו נמי נתינת מים וגיבול. והא דלא תני אלא המגבל והי' נמי במשמע נתינת המים והגיבול. דאם כן בודאי הי' משמע מדקאמר שהנותן מים אינו חייב אלא המגבל. שהמגבל אינו נותן מים. ע"כ תני עד שיגבל שאינו נותן מים לבד אלא שיגבל ג"כ:

ויש להביא ראי' דאינו חייב רק על שניהם יחד מהא דסיומא דברייתא הנ"ל ושוין שבוחשין את השתית בשבת ומוקי לה ברכה והוא דמשני שבחול נותן את החומץ תחילה ובשבת נותן את השתית תחילה. והרי"ף פסק כר"י בר"י והביא האודושוין. ופי' הרמב"ן דאף דקיי"ל כר"י בר"י