אגלי טל רי

חבית ושמרי' ונותן לתוך המשמר' כיון דאפש' למשתינהו בלא"ה מותר ומשני בין הגיתות שנו דרובייהו דאינשי שתי הכי וכתב עוד דכי מותבינן לזעירי מדרשב"ג סברינן דמתני' בעכורין לגמרי דלא אפשר למשתיי' הכי עסקינן דאלת"ה אדמותבי' מדרשב"ג לסייעי' ממתני' דקתני מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית דמשמע דוקא בכה"ג הוא דשרי אבל לתוך המשמר' אסור א"ו כדאמרן. ונמצא כסקן של דברים דיין עכור לגמרי דלא משתתי' הכי כלל אפי' בסודרין אסור. עכור קצת דרובא דאינשי לא שתי לי' בלא סינון מיהו אפשר למשתיי' בלא סינון. במשמרת אסור. בסודרין ובכפיפה מצרית מותר. צלול לגמרי [או בין הגיתות] ורובייהו דאינשי לאקפדי בי' כלל אפי במשמר' שרי ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בזה עכ"ל. היינו שהרמב"ם לא התיר לתת יין צלול אלא בסודרין ובכפיפה מצרית וכן בין הגיתות. ועכור בשאר ימות השנה אוסר אפי' בסודרין ובכפיפה מצרית. וזה שלא כפשט הסוגיא שהעתקנו בס"ק ד'. והלח"מ תירץ דהרמב"ם ס"ל דכי קאמר זעירי לתוך המשמרת ל"ד משמרת אלא סודרין וכן רשב"ג. ולא הוצרך לפרש הברייתא דסמוך אמתני' וכן זעירי סמוך אמתני' והוצרך לפרש כן דאל"כ אדמותיב הש"ס מדרשב"ג לסייעי' ממתני' דתנן לתוך הסודרין ולא לתוך המשמרת א"ו זעירי נמי סודרין אמר. והנה מה שנסתייע מדמותיב הש"ס מדרשב"ג נסתר מתוך דהר"ן הנ"ל דס"ד דהש"ס דמתני' בלא אפשר למשתי' הכי כלל. וגוף הישוב דחוק מאד מאד כמעט שלא ניתן להאמר. וראיתי בשם ספר חמד משה שהביא ראי' דע"כ זעירי משמרת ממש קאמר דאי ס"ד סודרין ההיתר מפו' במשנה ולא הוצרך להשמיענו רק דעכירין לא א"כ ק' מהא דבדף ק"ט גבי שריקא טויא דדביתהו דזעירי עבדא לי' לחייא ב"א ולא אכל. לזעירי ואכל זעירי לטעמי' דאמר נותן אדם יין צלול כו' לתוך המשמרת. ולתירוץ הלח"מ דכוונתו בסודרין מה לטעמי' מתני' הוא. וחייא בר אשי מ"ט לא אכל. ואפשר הי' לדחוק גם בזה דמתני' הי' אפשר לפרש לאכול לאלתר [וכמו שפי' הרשב"א מתנית' דפ"ק דביצה דמתיר לברור קטניות ביו"ט וכ' הרשב"א דה"מ כדי לאכול לאלתר]. אבל זעירי דאמר ואינו חושש משמע כל ענין שרוצה. אבל מי מכניסנו בכל הפירצה דחוקה הזאת מאחר שהמשענת מקושיית הש"ס אין בה כדי סמיכה:

(ב) וליישב דעת הרמב"ם נראה דהנה מה דיין עכור לית בי' משום בורר מדאורייתא הואיל ואפשר למשתינהו בלא"ה. ולכאור' כל מרקד הלוא עני אוכל פתו בעיס' בלוס' ואעפי"כ חייב. אך הטעם דעיסה העני אוכל עם פסול' אבל יין עכור הואיל והפסולת מעורב בו יפה וכל חלק מחלקיו הוא יין ומעט שמרים. ואין בו שום חלק שיהיה שם פסול' עליו שכולו מורכ' מיין ושמרי' וכיון דמשתתי הכי כולו חשו' אוכל ואין בו משום בורר אוכל מתו"פ שגם מתחילה לא הי' בתוך פסול'. ועוד דאף את"ל דניכרין השמרי'. מ"מ בעוד' תוך היין הכל משקה אחת לח. וכיון שמקצת בנ"א שותין כך אינן פסול'. אבל מרקד אין הסובין דבוקי' לקמח. והסובין בפ"ע פסול' הם. וכותש שי"ב חיוב דש אף שמקצ' עניי' אוכלין הפת בלי כתישה והרקדה עם הסובין הלוא קוד' שיבוא לכלל אכיל' עם הסובין יטחן ויפסק הדיבוק ומה שאח"כ יחזור ויתדבק בליש' פנים חדש' יבוא לכאן. אך לשיט' תוס' רי"ד ר"פ תולין דלא חשוב אוכל מתוך פסולת אלא בבורר בידיו. אבל בורר בנפה וכברה שמשים הכל בכלי חשוב פסולת מתוך אוכל. א"כ שפיר יתחייב ביין עכור משום בורר פסולת שלאחר שנפרש שפיר הויין השמרים פסולת. ואף דמתחלה כשהי' בתוך היין לא הי' פסולת כנ"ל. הלא סוחט חייב משום דש שמפרק משקה מאוכל וסוחט לתוך הקדירה מותר דהוי מפרק אוכל מאוכל וחיוב סחיטה רק לתוך הקערה דהוי מפרק משקה מאוכל. ואף דמתחלה כשהי' בתוך הענבים לא הי' משקה כמפורש במשנה דסוף מכשירין דזיתים וענבים תחלתו אוכל וסופו משקה. מ"מ כיון דבשעה שיצא נעשה משקה הוי מפרק. ה"נ כיון שבשעה שנפרש נעשה פסולת יתחייב. האמנם כי יש לחלק. דוקא בסוחט דהחיוב על מציאות המשקה וכיון שעכשיו נעשה משקה. הוא חייב. אבל בורר פסולת החיוב הוא על דיחוי הפסולת מן האוכל. ועיין בביאורנו למלאכת. זורה ס"ק א'. וכיון שכשהי' בתוך האוכל לא הי' פסולת אין כאן דיחוי פסולת מן האוכל. ודוקא בסוחט החיוב הוא משום שעכשיו נעשה משקה מגולה מהאוכל שעליו. משא"כ בבורר פסולת החיוב הוא משום שתחלה הי' בתוך האוכל וכיון שתחלה לא הי' פסולת פטור אך הא הט"ז ס"ס שי"ט בזבוב שנפל לכוס לא יוציא הזבוב דהוי בורר פסולת מאוכל אלא יוציא גם מהמשקה עם הזבוב. ואם מלאכת בורר פסולת רק משום שמדחהו מהאוכל א"כ מה היתר במה שלוקח גם מן המשקה. מ"מ מדחהו מן הכוס. אלא ודאי ס"ל להט"ז דמלאכת בורר היא מה שנעשה פסולת ברור [ועי' ישעיה קפיטל כ"ה פסוק ו'. שמרים מזוקקים]. רק התיקון הוא באוכל. אבל המלאכה היא בירור הפסולת. וע"כ כשלוקח מן המשקה עמו שאינו פסולת ברור לא הוי מלאכה. ממילא בנ"ד שנעשה עכשיו פסולת ברור מלאכה היא. ואף שכשהי' בתוך המשקה לא הי' פסולת מ"מ ודאי הוי תיקון במשקה שנעשה צלול. ושפיר דומה להא דסוחט דכיון שנעשה עכשיו משקה חייב ה"נ כשעכשיו נעשה פסולת יתחייב. ועוד ראי' גדולה ממ"ש רש"י דף ע"ד:

בשם רבינו הלוי גבי ברירת תורמסין. דאי שקלי לי' מסרח כשנוטלו נמוח בין אצבעותיו ונמאס הילכך ההוא דשקיל הוי כפסולת וכו'. ואף דכשהיה בתוך האוכל קודם שנטלו לא הי' פסולת. מ"מ בתר השתא אזלינן:

(ג) אך הדבר תלוי במ"ש באריכות בביאורנו למלאכת זורה ס"ק א' דלדעת הירושלמי חיוב בורר פסולת מתוך אוכל אינו על בירור הפסולת רק על בירור האוכל. וכן דעת התוס' כמו שביארנו שם. למה שדעת רוב הפוסקים מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. והא אינו צריך לפסולת ע"כ המלאכה היא בירור האוכל. רק דרך ברירה היא לברור הפסולת ומ"מ המלאכה היא בירור האוכל וביין עכור אין לחייב על בירור היין שהוא האוכל שגם תחלה היה ברור שלא היה בתוך פסולת שכולו היה אוכל. אך כתבנו שם דלדעת בעה"מ והרמב"ן והר"ן לפי גמרא דידן החיוב הוא על בירור הפסולת וס"ל להרמב"ן דחשוב צריכה לגופה כמו הנוטל שערו וצפרניו בכלי דחייב ע"כ דחשוב צריך לגופה. [וביארנו שם שהתוס' הא ס"ל באמת הנוטל שערו וצפרניו חשוב אין צריך לגופה וע"כ דבורר פסולת מתוך אוכל החיוב הוא על בירור האוכל]. והנה להרמב"ם דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אין ראי' מנוטל שערו וצפרניו דכה"ג חשוב צריך לגופה. וא"כ שפיר יש לומר לדעתו דלמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור. החיוב הוא רק על בירור האוכל. אבל למה דקיי"ל מלאכה שאין צריך לגופה חייב שפיר חייב על בירור הפסולת:

והדעת נותן דכל שאפשר לומר דבירור הפסולת הוא המלאכה שנאמר כך שהרי בירושלמי דהבורר צרורות מכרי כל היום כל זמן שלא בירר כל הצרורות פטור. ומשום דס"ל דהמלאכה היא בירור האוכל ובירור האוכל הוא רק בסוף כשבורר צרור האחרון. וכיון דכללא הוא דכל דהוי במשכן הוא מלאכה. והרי גם תחלת הבירור הי' במשכן. ואז לא הי' בירור האוכל רק בירור הפסולת. וממילא משמע שגם בירור הפסולת הוא מלאכה. רק למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור א"א שיהיה בירור הפסולת המלאכה והמלאכה היא רק בירור האוכל. והירושלמי אפשר שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. משא"כ לדידן דחייב שפיר הוי הבירור הפסולת המלאכה. וא"כ הדר הקושיא לדוכתא