אגלי טל רו

עוד בי' לידי איסור. אך כבר פסק הב"י דהאיסור הוא שמא ימרח:

) (ט) ועתה נבאר אם יש חומר בנתינת רטי' בתחלה מבחזרה. ונראה דנ"מ לפמ"ש הרע"ב דבכל ענין שיש שני שבותים גזרו נמי בין השמשות בנתינה בתחלה דאיכא שני גזרות. שמא ימרח. ושמא ישחוק סממנין. וכל אחד הוא שבות בפני עצמו, דרפואה אסור אף במידי דלא שייך מירוח. ומידי דשייך בי' מירוח אסור אף במידי דלאו רפואה הוא כגון בסתימת נקב בשעוה. וזה שנצטרפו בו שני הענינים חשוב שני שבותים ע"כ אסור בה"ש. אבל בחזרה דלית בי' גזירת דשחיקת סממנין כיון דמאתמול הוה עלוי' ואין כאן רק חד שבות דשמא ימרח מותר בה"ש. אך מ"ש הב"י בשם מהרי"ו דלרש"י אין חשש שחיקת סממנין בחזרה. מפורש להיפוך ברש"י ביצה י"א:

כמו שהארכנו. ורש"י לא קאמר אלא בפירש ע"ג כלי לפי תי' הראשון. ולפי תירוץ השני לא אמר רק לענין לאסור שבות דמקדש במדינה או דמדינה במקדש. אבל לדידן דבמדינה וגם אין איסור רק בנפל ע"ג קרקע. ממ"נ יש גזירת שחיקת סמנין גם בחזרה. רק בחולה כל הגוף דאין לאסור בחזרה משום שחיקת סמנין. כמ"ש הרמב"ן בסתה"א לפי שיטתו דאין איסור בחזרה רק היכי דאינו חולה גמור ולדידן אסור משום שמא ימרח. א"כ בחולה גמור אין איסור רק משום שמא ימרח לבד שוב מותר בין השמשות:

(י) ולפמ"ש דבנתינת רטי' בתחלה יש שני שבותים ניחא ליישב הא דסלקא דעתא בביצה י"א:

דטעמא דמחזירין רטי' במקדש לאו משום התירו סופן משום תחלתן רק משום דאין שבות במקדש. והקשינו לעיל דא"כ גם בתחלה יהי' מותר. וכבר כתבנו בזה דחזרה הוי שבות קל. והוה ס"ד דמותר דהוא דמדינה במקדש. אך לדעת רי"ו דבחזרה אין שום איסור משום שחיקת סמנים ע"כ הא דאסור במדינה משום שמא ימרח וא"כ מה נ"מ במקדש בין חזרה לבתחלה. וא"ל דס"ד משום שחיקת סמנים ולפי האמת משום שמא ימרח וע"כ הוי אסור חזרה אי לאו דהתירו משום תחלתן. דא"כ מנ"ל דלפי האמת לא יהי' בו משום שחיקת סמנים ג"כ. [זה יש ליישב דלפי האמת דאית ברטי' שמא ימרח מוכח מדנקט איסור חזרה ברטי' דוקא דבשאר מילי מותר. ועי' מהרש"א ס"ד:

ודוחק דהא יש לומר דנקט רטי' משום היתר במקדש]. אך לפימ"ש יש לומר דבתחלה דאית בי' שני שבותים אסור במקדש כמו בה"ש ודוקא חזרה דלית בי' משום שחיקת סממנים רק שמא ימרח לבד מותר במקדש. וזה לדעת רי"ו. אך דעת רש"י ביצה אינו כן כמ"ש:

(יא) הנה כתבנו דשיטת רש"י לחלק בין נפלה ממילא דאז מותר ע"ג כלי בין נטלה בידו דאסור אפי' הניחה ע"ג כלי ובהכי מפרשא מתני' דאבל לא במדינה. ודעת בעה"מ דמתני' בפירשה ע"ג קרקע. והנה יקשה לדידי' הא דהתירו סופן משום תחלתן דלמה ימנע מלעבוד כיון שאפשר להניחה ע"ג כלי ויוכל להחזיר. ונראה ליישב דהנה בריש פ' כירה בהא דמחזירין ע"ג כירה בשבת דוקא בשעה שנטלה הי' דעתו להחזירה. אבל אם אין דעתו להחזיר לאו חזרה מקריא רק כלכתחלה דמי. ולפי"ז ברטי' נמי אם אין דעתו להחזיר חשוב כבתחלה. אך בנפל והרגיש שנפל מסתמא דעתו להחזיר. וכן כתב המג"א בשם של"ה. גבי נשמטו ממקומם דתפילין בהרגיש חשוב דעתו להחזיר. וה"ה בנ"ד. ואפי' נפל שלא מדעת כיון שאיסור רפואה בשבת בהיכר תליא מילתא שאין איסור אלא משום גזירת הרואים כמו שפירש"י פ' במה בהמה ונתבאר באריכות לעיל ס"ק מ"ו [ואף לפמ"ש לעיל ס"ק מ"ו דבמידי דלאו אכילה ושתי' רחיצה וסיכה לא בעינן שיהי' ניכר שכוונתו לרפואה. וא"כ כיון שמ"מ ניכר שהוא רפואה אסור כיון שדומה בענינו לשאר רפואות נאסר בכללם כמו ביצה שנולדה ביו"ט. מ"מ כל שאינו ניכר שהוא רפואה אינו בכלל שאר רפואות] וכיון שאינו ניכר שלא הרגיש מותר. אבל אם הי' ניכר שאין דעתו להחזיר הי' אסור. והנה מבואר בפוסקים בתפילין דאף בדעתו להחזיר. מ"מ אם הי' שעה בינתים שלא הי' יכול להחזירם צריך לברך דחשוב הנחה חדשה. וה"נ כיון שבשעה שעבד לא הי' יכול להחזיר הרטי' משום חציצה חשוב הנחה חדשה ואסור אפי' ע"ג כלי. והוצרכו להתיר. ושוב אין חילוק בין ע"ג כלי לע"ג קרקע כיון דלעולם חשוב הנחה חדשה ומותר אפי' ע"ג קרקע ובמדינה אסור ע"ג קרקע:

[פ] בשבת ע"ג כלי כו'. כתב הר' ירוחם דהא דפירשה ע"ג כלי מותר להחזיר היינו כשפירשה משחשיכה אבל פירשה מבעו"י וקידש עליו היום אסור להחזיר. ועי' בש"ע רנ"ג סעיף ב' בהג"ה שמביא ר"ן בשם ירושלמי עי"ש:

[פא] וכאן וכאן כו'. נסתפקתי אם עבר והניח רטי' ע"ג מכה בשבת אם חייב להסירה דעל כל מה שמרפא והולך בשבת מכח הנחתו בשבת הוא עובר באיסור שבות. ונראה דלדעת הרמב"ם שביארנו לעיל ס"ק ל"ח דהאיסור הוא גם על המתרפא אף אם אחר עשה לו הרפואה. ולשיטתו צ"ל דהא דמותר להניח אספלנית מע"ש ומרפאת והולכת כל השבת כולה. אף שמתרפא בשבת. משום דאין איסור בהנחת האספלנית רק על המניח ועל מי שמניחין עליו. אבל לא הרפואה עצמה. וא"כ אינו חייב להסירה דאיסור הנחה דעביד עביד. אך להפוסקים דאין איסור רק על המרפא [ואם עכו"ם עשה לו רפואה חשוב שבות דשבות] יש לומר דהרפואה עצמה האיסור הוא על המרפא. וע"כ אם הניח בשבת יש לומר שחייב להסירה כי בכל שעה שמונח ומרפא עביד איסור למפרע:

[פב] אבל מכה שנתרפאה כו'. שו"ע סעיף כ"ז:

[פג] בבני מעים בשבת כו'. גמרא. רמב"ם וטוש"ע:

[פד] מפני שהוא רפואה כו'. ט"ז ס"ק כ"ח:

[פה] וכן אסור לעמוד כו'. ש"ס קמ"ז:

ורמב"ם: