אגלי טל רה

הקלו שלא לגזור אלא בחוץ לד"א [וכן כתב הרה"מ בשם הרשב"א דבשאר דברים אפי' תוך ד"א אסור וכוונתו כסברת הריטב"א. והאחרונים שלא נתגלה עוד בימיהם ספר הריטב"א נבוכו בכוונת הרה"מ] וכן משמע לישנא דגמ' שרי לי' רבנן משמע דצריך להתיר. דיש איסור בשאר דברים רק בכתבי קודש התירו זה. והנה בדף ק"ג. דספרים חשובין מקדש ומ"מ לא התירו שבות אצלם משום דשבות דמקדש במקדש התירו. דמקדש במדינה לא התירו. ומ"מ תוך ד"א דהוא גזירה לגזירה אלא משום דכולה חדא גזירה הוא. שבות קל כזה התירו אף דהוא שבות דמקדש במדינה:

(ה) הדרן לשמעתין. והנה לכאורה תמוה הסוגיא דפ"ק דביצה י"א:

דאמר עולא דחזרת רטי' במקדש התירו משום תחילתן. תנינא מחזירין רטי' במקדש וכו'. מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. אפי כהן דלאו בר עבודה הוא. קמ"ל התירו סופן משום תחלתן. דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. ותמוה דהא תני סיפא ואם בתחילה כאן וכאן אסור. ואיך הוא ס"ד דאפי' כהן דלאו בר עבודה נמי משום דאין שבות במקדש. דאי הכי מה נ"מ בין חזרה לבתחילה. אך לפי סברת רש"י דבחזרה ליכא גזירה דשחיקת סמנים כיון דמאתמול הוה עלוי'. אלא דמ"מ איכא למגזר אטו נתינה בתחילה וישחוק סממנים וכולה חדא גזירה הוא כעין סברת ריטב"א הנ"ל. אך שבות כזה התירו משום דאין שבות במקדש. ואף דלא התירו רק שבות דמקדש במקדש. וזה שאינו לצורך עבודה ואינו נוגע למקדש הוי שבית דמדינה במקדש. יש לומר כי היכי דבבבית קל כזה דרק משום דכולה חדא גזירה הוא התירו שבות דמקדש במדינה ה"ה דהתירו שבות דמדינה במקדש. ובחדא לטיבותא סגי. ודוקא בשבות גמור הוא דלא התירו רק שבות דמקדש במקדש. אבל בשבות קל כזה התירו שבות דמקדש במדינה בכתבי קודש תוך ד' אמות כנ"ל. ושבות דמדינה במקדש בהחזרת רטי'. ואם בתחילה דהוא שבות גמור כאן וכאן אסור דשבות גמור דמדינה במקדש לא התירו קמ"ל דוקא כהן דבר עבודה אין. דהתירו סופן משום תחילתן וחשוב צורך עבודה והוי שבות דמקדש. ומדקתני אבל לא במדינה ומשמע אפי' כהן שנטלה במדינה לצורך עבודה שבמקדש אסור להחזירה במדינה דהוי' שבות דמקדש במדינה [דאי לא נטלה לצורך עבודה אפי' במקדש אסור לעולא]. וקשה הלוא בשבות קל כזה מותר שבות דמקדש במדינה כהא דעירובין בתוך ד"א. ע"כ פירש"י הטעם שמא ימרח והוי שבות גמור. ולמה דס"ד דלא התירו סופן משום תחילתן אלא דאין שבות במקדש. ע"כ הטעם רק משום שחיקת סממנים והוא שבות קל ע"כ מותר דמדינה במקדש. מ"מ במדינה אסור דהוי שבות דמדינה במדינה כיון דלא התירו משום תחילתן עכשיו אינו לצורך. ועולא דס"ל התירו סופן משום תחילתן מוכרח לומר דהטעם שמא ימרח. וע"כ פירש"י בדעולא משום שמא ימרח. ובמהו דתימא משום שחיקת סממנים. וע"כ ניחא הא דאם נפל לא תחזיר דמ"מ אסור גזירה אטו נתינה בתחילה בשחיקת סממנים מחדש:

(ו) והתוס' שהקשו על רש"י לטעמייהו אזלי בעירובין צ"ח. דאין חילוק בין ספר לשאר דברים דשבות דמקדש במדינה לא התירו כלל. א"כ אין צריך לטעמא דשמא ימרח. אלא כיון דע"כ אסור חזרה בעלמא כדמוכח הא דאם נפל לא תחזיר. אף כהן שנטלה לצורך עבודה במדינה אסור:

(ז) והנה לשיטת רש"י הנ"ל דאי לאו גזירה דשמא ימרח הי' מותר אפי' שבות דמקדש במדינה. מוכח ממתני' דעירובין ק"ג:

דאיתא סם כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אבל לא במדינה. ומשמע ג"כ דאפי' כהן לצורך עבודה במדינה אסור משום דהוי שבות דמקדש במדינה. מוכח דאפי' רפואה שאינה בסממנים הוי שבות גמור ולא אמרינן דהוי כעין גזירה לגזירה אטו רפואה שע"י סמנים ורפואה שע"י סמנים גזירה שמא שחק. דא"כ הי' מותר רפואת גמי שבות דמקדש במדינה. אלא ודאי שבות גמור הוא. וע"כ ס"ל לרס"י בע"ז כ"ח. דאפי' לאו בסמנים אסור בחולה שאין בו סכנה. והרמב"ן לטעמי' בספר תורת האדם דחזרת רטי' מותר לחולה שאין בו סכנה [ומשום דס"ל שם דהאיסור משום שחיקת סמני ולא משום שמא ימרח]. הנה דס"ל דלאו שבות גמור הוא ומשום דבחזרה גופי' אין לגזור רק שמא יתן בתחלה ושמא ישחוק ודומה לרפואה בשאר מילי דלאו בסמנים דגוזרין שמא ירפא בסמנים ושמא ישחוק. ומ"מ אסור שבות דמקדש במדינה. וא"כ אן ראי' מרפואת גמי מדאסור שבות דבמקדש במשנה דאסור בחולה שאין בו סכנה. דיש לומר חזרת רטי' יוכיח דאסיר שבות דמקדש במדינה. ומותר בחולה שאין בו סכנה. והוא כשיטת התוס' דאפי' לאו שבות גמור אסיר שבות דמקדש במדינה. והא דקאמר בביצה י"א:

מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש וכו' קמ"ל דהיינו דהוה אמינא דשבות קל מתירין אפי' דמדינה במקדש קמ"ל דאפי' שבות קל לא התירו. ומ"מ מסוגיא זו דביצה מוכח דחזרה משום גזירה דשחיקת סממנין אינו שבות גמור דאל"כ מה חילוק יש בין חזרה ללכתחלה דמפורש במשנה ואם בתחלה כאן וכאן אסור [וזה שכתבתי בביאור שיטת הרמב"ן לעיל ס"ק ל"ח אות י"ב דרמב"ן מודה ברפואה הנעשית בסממנין אסור בחולה שאין בו סכנה רק בחזרה כתב דהאיסור משום שאינו כולל כל הגוף]. רק שיטת רש"י דלפי אמת יש בו שבות דשמא ימרח. ולרמב"ן אין בו איסור רק משום שחיקת סממנין. ומ"מ אסור שבות דמקדש במדינה ודמדינה במקדש:

(ח) והנה הב"י כתב כשיטת רש"י דהא דהחזרת רטי' אסורו משום שמא ימרח. דלשחיקת סמנים ליכא למיגזר כיון דמאתמול הוה עלוי'. עוד כתב דהא דחזרת רטי' בחולה שאין בו סכנה הוא. וע"י גוי מותר לכתחלה. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה עי"ש. והני תרתי מילי תלוין זה בזה דמשום דס"ל דהאיסור שמא ימרח א"כ שבות גמור הוא לפי"ז נוכל לומר דבחולה שאין בו סכנה מיירי כלומר חולה גמור רק שאין בו סכנה. וע"כ מותר ע"י גוי. אך לתוס' והרמב"ן דהאיסור הוא משום שחיקת סמנים. ולא הוי שבות גמור בחזרה כמו בנתינת רטי' מתחלה [כנ"ל משמעתא דביצה מהו דתימא] א"כ לא מיירי בחולה גמור. וכן כתב הרמב"ן בס' תורת האדם בהדיא. רק בקצת חולי. וא"כ אם עושה ע"י עכו"ם לדעת הרמב"ם ומשמעות המפרשים לעיל ס"ק ל"ח אות כ' ואות כ"ז דהאיסור הוא גם על המתרפא אלא דהוה שבות דלית בי' מעשה. מ"מ אין היתר רק בחולה גמור. ומ"ש בש"ע וע"י עכו"ם מותר מיירי בחולה גמור שנפל למשכב מחמת המכה או במצטער בכל גופו דכן מפורש בב"י. אבל במקצת חולי לא מבעיא לדעת הרמב"ם דבמתרפא נמי איכא שבות דאסור. אך אפי' למשמעות שאר פוסקים יש לומר דזה חמיר משבות דשבות דמותר במקצת חולי דשבות דשבות הוה גזירה לגזירה. אבל הנחת רטי' דאתי בגופי' לידי איסור דאורייתא אם ימרח גזרינן בי' עוד גזירה כמ"ש בתוס' רי"ד במה שגוזרין מלהדליק בחלב מהותך אטו שאינו מהותך. אף דמהותך גופי' אין איסורו רק גזירה דשמא יטה. וכתב בתוס' רי"ד משום שנאסר מחמת עצמו שמא יטה עי"ש. ולהסוברים דאיסור רטי' משום שחיקת סממנין אינו דומה לגזירה דשמא יטה דהתם אפשר שיטה. משא"כ זה שמניח רטי' דשחוקי סממנים מאתמול לא אתי