אגלי טל רג

אסור מ"מ נוכל לפרש כן תיבת תחילה לפי' ההר"י דלא יערענו בשמן אפי' מעורב עם דברים אחרים מ"מ אסור להשהותו. וא"כ מתפרש תיבת תחילה כמו לפירש"י שאם שותהו ע"י אניגרון ונותנו בפיו לשום בליעה מותר אח"כ לשהותו בפיו. וטעם הדברים מאחר דהנתינה לפיו הי' בהיתר שהרי לא נתכוין אז להשהותו ודבר שאינו מתכוין מותר ואח"כ כשמשתהה בפיו לאו מעשה עביד. ודומה למניח אספלנית מערב שבת ע"ג מכה והוא מתרפאת והולכת כל השבת כולה. והוא חידוש דין שלא הובא בפוסקים:

ויש ללמוד מכאן לרוחץ במי המשרה ובמים הרעים שבים הגדול שהדין בהם שאם לא נשתהה מותר ובנשתהה אסור. שאם נכנס על דעת שלא לשהות ואח"כ נמלך ונשתהה שמותר:

[סד] יין לתוך העין כו'. ש"ס פרק שמונה שרצים ק"ח:

יין בתוך העין אסור ע"ג העין מותר. ועי' רש"י ורמב"ם וטוש"ע:

[סה] ועכשיו שאין דרך כו'. מג"א ס"ק י"ח:

[סו] ורוק תפל היינו כו'. ש"ס פ' שמונה שרצים:

[סז] אבל רוחץ פיו במים כו'. מג"א סק"כ:

[סח] ואם אינו יכול כו' מג"א שם בשם רש"ל וב"ח:

[סט] ששרה אותו מע"ש כו'. ש"ס שם:

[ע] ודוקא בקילור רכה כו. מנ"א ס"ק כ"א:

[עא] ונותנין כלי המותרת בטלטול כו'. ש"ס סנהדרין ק"א. וברש"י שם ובמרדכי הובא במג"א סק"נ:

[עב] ולא יצא העצם מחורו כו'. בש"ע סעי' מ"ז עצם שיצא ממקומו מחזירין אותו והמג"א חולק ע"ז דבגמ' לא אמר רק בנשבר. אבל יצא הלוא מי שנשמטה פרק ידו או רגלו אפי' לשפשפו בצונן אסור כ"ש להחזירו ביד דאסור. ואולם בלבושי שרד בפתיחה לטריפות עצמות סי' ט"ז י"ז י"ח דאף דכתב הרשב"א שמט לאו כנשבר דמי. ה"מ כשלא יצא מחורו אבל יצא כנשבר דמי. ואם כן עצם שיצא ממקומו כנשבר דמי. ואף שרש"י במשנה פירש. שנפרקה. יצא מפרק שלו. היינו משום דבמשנה תנן אין מחזירין את השבר. וא"כ אף אם יצא דכנשבר דמי אין מחזירין אבל למה דקיי"ל כשמואל דמחזירין את השבר תנן. על כורחין נפרקה בלא יצא מחורו. ובודאי דלשון נפרקה סובל אפי' לא יצא מחורו כהא דר"פ אלו טריפות גבי נפלה מן הגג. אעפ"י שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אברי'. ואם איתא דאין פירוק אלא אם כן יצא מחורו נחזי אנן אם יצא. אלא ודאי פירוק אפי' לא יצא כמו נשמט דמבואר בפוסקים אפי' לא יצא. ה"נ פירוק. ופי' המשנה לשמואל נפרקה ידו בשלא יצא מן החור. ולק"מ על הש"ע. ואמנם שיש לדקדק על הרע"ב שכתב דהלכה מחזירין את השבר. ומתני' דאין מחזירין אינו הלכה. ועל מי שנפרקה פירש כפירש"י יצא ולא כתב שאינו הלכה. מ"מ אין לזוז מפסק הש"ע דביצא מחורו מחזירין אותו. והא דסעי' למ"ד בנתפרקו אין מחזירין היינו ג"כ בלא יצאו ממקומם:

[עג] מי שנגפה ידו או רגלו כו'. שבת ק"ט. מי שנגפה ידו כו'. צומתה ביין ואינו חושש. וחלא לא. אמר רבא והני בני מחוזא אפילו חמרא נמי מסו להו. פירש"י כל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומתה. ואינו מובן כיון דצמיתה רפיאה מיקרי למה יהי' מותר לצמות ביין. ונראה לי דלצמות שנעקר קצת לצאת והוא צומתה שלא תצא זה רפואה מיקרי ואסור. וזה איסור החומץ שצומת הבשר וסותם בפני הדם שנעקר ולא יצא. אבל יין אין לו כח זה רק צומת הדם שלא התחיל לעקר שלא יעקר וזה אינו רפואה רק הצלה שלא יחלה כעין שכתבו רש"י ומרדכי בעושה לו טבעת בעין שלא יתפשט הנפח דמותר. ועמ"ש בסחופי כסא לפי' הראשון שבערוך לעיל ס"ק נ"ו:

[עד] חמין ושמן מעורבין יחד כו'. ש"ס מכילתין קל"ד:

רמב"ם וטוש"ע:

[עה] אבל מותר להעביר כו'. ש"ס מכילתין נ"ג:

[עו] אבל לא יתן כו'. בהא דסכין שמן ע"ג מכה כתב המג"א סי' כ"ח ס"ק כ"ד דה"ה ליתן שמן ע"ג מוך ליתנו על המכה שרי. ואשתמיטתי' התוספתא פי"ג וז"ל סך אדם שמן ע"ג מכתו ובלבד שלא יטול במוך ובמטלית ויתן ע"ג מכתו:

[עז] ומותר ליתן ע"ג המכה כו'. ש"ס מכילתין קל"ד:

שו"ע ומג"א: