אגלי טל רב

טיבול ניכר שלרפואה ובשמן דס"ל להרמב"ם לבלוע מותר ואינו ניכר שלרפואה אף דשמן אין היתר משום קודם טיבול [וחומץ קודם אכילה דרכו לפתוח מעיו משא"כ שמן שאינו מועיל לזה כלל] צריך לומר דשמן לבדו הוא מאכל טפי מחומץ. ואלו לענין קרן וחומש דתרומה איפכא שמעינן. דהשותה שמן של תרומה מפורש בפרק כיצד מברכין דפטור וכן פסק הרמב"ם ואלו המגמע חומץ פסק הרמב"ם דחייב קרן וחומש ולא חילק בין לפני טיבול ללאחר טיבול. וכן כתב הכ"מ בשם הירושלמי דחומץ לאחר טיבול חייב. הרי דחומץ הוא מאכל טפי [ועיני ראו מ"ש בתוס' יום הכפורים בשם מהר"ש סכלאין לחלק בין מגמע לשותה. ובזה אין מזור לקושיא זו דבין בתרומה בין בשבת בלשון מגמע נשנה ואף על פי כן חייב בתרומה] ומתוך הדוחק אני אומר דלעולם שמן הוי מאכל טפי כדמוכח הא דשבת. ומ"מ לענין חיוב קרן וחומש חומץ הואיל ותחילתו הי' יין של תרומה וחל עליו האיסור שלא ישתנו הזר. כל זמן שראוי קצת לאכילה לא פקע איסורו. מה שאין כן שמן מעולם לא חל איסור עליו לשתותו בפני עצמו. וכיוצא בזה חילק הש"ס ר"פ דם שחיטה בין לאסוקי טומאה מיני' עד שיפסול מלאכול לכלב בין לאחותי ליה טומאה בעינן שיהיה ראוי לאדם דוקא. ובזה יתיישב דברי הרמב"ם דבהלכות יוה"כ פסק שתה חומץ פטור. ולפמ"ש ניחא דמסתמא נתחמץ קודם יוה"כ ובשעה שחל איסור יוה"כ כבר היה חומץ ע"כ פטור. ודומה לאוכל נבילה ביוה"כ פטור דהיינו דוקא בנתנבלה מעיוה"כ. מעתה אין דוחק לומר דהא דשתה חומץ בנתחמץ קידם יוה"כ:

(ב) ומה שנראה לי עיקר בדעת הרמב"ם הנ"ל גם מה דקשה טובא מאחר דבגמ' לא התיר רק ע"י אניגרון שהוא אכילה שמברך עליו בפה"ע משמע אבל לחודי' דלאו אכילה היא אסור. וגם סתירת דברי הרמב"ם שבחומץ תרומה מחייב קרן וחומש וביוה"כ פוטר על חומץ. וגם מ"ש הרמב"ם שמן זית בעיני' מברך שהכל. והרי בגמ' קאמר דמזיק ליה וכיון דאינו נהנה למה יברך כלל. ונראה ליישב דהנה בסוף פרק גיד הנשה פליגי ר' יוחנן ור"ל דלר' יוחנן חייב בהנאת גרונו אף בלא הנאת מעיו. ור"ל סובר הנאת מעיו בעינן. ונראה דלר"י החיוב תלוי רק בהנאת גרונו ובהנאת מעיו לחוד פטור. ואפשר גם לר"ל אינו חייב רק בתרתי שהרי האוכל ביוה"כ עם חשיכה מעיו נהנין ביוה"כ ומותר. ש"מ בלא הנאת גרונו לא הוי אכילה. מ"מ לר' יוחנן נראה פשוט דכל אכילה תליא בהנאת גרון לחוד. אך לענין בהמ"ז דכתיב ושבעת תלוי בהנאת מעיו. וראי' שהרי אם נתעכל המזון שוב אינו מברך שעבר השביעה. הרי שאינו מברך על מה שהיה שבע תחילה דא"כ אפי' נתעכל נמי. וע"כ דאינו מברך רק על הנאתו של עכשיו והרי הנאת גרונו כבר עברה. ומה"ט אינו מברך על הריח לאחריו כיון שכבר עבר הנאתו כמ"ש הכלבו הובא במג"א רט"ז סק"א. ולענין ברכה שלפני' תלוי ג"כ בהנאת מעיו לבד שהרי מטעמת אין צריך ברכה בטועם ופולט. וכתב המג"א סי' ר"י סק"ט משום דאינו נקרא הנאה אלא בתוך מעיו. וכן פירש הרב בסידור בספר ברכות הנהנין ספ"ח וז"ל לא מיקרי הנאה אלא הנאת מעיו ולא הנאת החיך ע"ש. ואף דבכל אכילות שבתורה קי"ל כר' יוחנן דבהנאת גרונו לבד מחייב דהיינו הנאת החיך לבד. כדכתיב חיך אוכל יטעם עי"ש ס"פ גיד הנשה. מ"מ לענין ברכה אינו חייב על הנאת החיך. והטעם בזה ברור שהרי ברכה שלפני' למדו בקל וחומר מברכה שלאחרי' וברכה שלאחרי' חיובה על הנאת מעיו כנ"ל. וממילא מוכח דחיוב ברכה שלפני' על הנאת מעיו לבד אפי' כשלא נהנה גרונו כיון שלמדו בקו"ח מברכה שלאחריה שחיובה רק על הנאת מעיו דהנאת גרונו כבר עברה. וביום הכפורים נראה לי דאינו חייב רק על הנאת גרונו ומעיו יחד. ומשום דביומא ר"פ יוה"כ יליף דאינו חייב כרת רק על אכילה מדכתיב והאבדתי עינוי שיש בה אבידת הנפש הכתוב מדבר [שאם לא יאכל זמן רב ימות]. וזה במניעת הנאת מעיו ומכל מקום בהנאת מעיו לחוד ג"כ אינו חייב שהרי אמרו בגמ' שם דאינו חייב אלא על דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר ואיזה זה אכילה ושתי' ואם לא נהנה גרונו אינו חייב במקום אחר. שוב מצאתי כן בתשו' חת"ס חלק או"ח סי' קכ"ז דביוה"כ דכתיב אשר לא תעונה אינו חייב רק בהנאת מעיו. מעתה יבואר הכל בעזהשי"ת:

(ג) דהנה חומץ שנתקלקל טעמו וריחו ברור שאין בו הנאת מעיים ואינו מזון לגוף אך קלקולו זה תקונו שבהרגשת החמוץ בגרונו משיב את הנפש. אבל הנאת מעיו אין בו. ושמן נהפוך הוא כי הוא יפה ומשובח ובודאי הוא מזין. אך לרוב שמנוניתו אינו נהנה ממנו אבל בבא למעיו הוא מזון לגופו [וידוע שמשקה הטראהן אף שאדם קץ בשתייתו נותנים אותו הרופאים לאדם כחוש שיבריא וישמן. וע"כ בתרומה דכתיב כי יאכל ואכילה בהנאת גרונו תלוי חייב על החומץ ופטור על השמן וביוה"כ דאינו חייב רק על מה שיש בו הנאת מעיו ג"כ פטור על החומץ. ולענין ברכה דמחייב על הנאת מעיו לבד כנ"ל ע"כ מברך על השמן שהכל משום הנאת מעיו שבו. וע"כ לענין שבת חומץ יש היכר שלרפואה מכוין דאין לתלות ששותהו בשביל הנאת גרונו. שהרי יוכל לשתותו באופן שיהיה לו הנאת גרונו ומעיו יחד כגון ע"י מזיגה במים דחייב ביוה"כ. וע"כ שיש במוזג גם הנאת מעיו וכ"ש במעורב עם דברים שיש להם טעם. ומדשותהו חי לבד מוכח שהוא לרפואה. ולרפואה אין דרך לשתותו רק חי לבד [ע"כ הי' אסור לאחר טבול לולא טעמא דהואיל]. אבל שמן אין היכר שלרפואה מכוין די"ל ששותהו כך בשביל הנאת מעיו שבו. מה אמרת א"כ אם לא הי' מכויין לרפואה הי' שותהו ע"י תערובות שיהיה בו גם הנאת גרונו. ליתא דאי נמי לרפואה שתי לה הי' יכול לשתותו ע"י אניגרון דמהני לרפואה ויש בו הנאת גרונו ג"כ דהא מברך עלוי' בפה"ע בע"י אניגרון כדאיתא ריש פ' כיצד מברכין. ושוב אין היכר דלרפואה מתכוין דכיון דאיך שיהי' הפסיד הנאת גרונו בחנם אפי' אי לרפואה שותהו שוב נוכל לתלותו ששותהו משום הנאת מעיו שבו. וע"כ ניחא הברייתא דתנא היתר בע"י אניגרון ולמדנו התנא דע"י אניגרון הוי מאכל ואין היכר שלרפואה מכוין וממילא מותר בלא אניגרון נמי דשוב אין היכר שלרפואה מכוין כנ"ל אבל בחומץ שלא מצינו אופן שיהי' טוב לאכילה ולרפואה [כשעומד לאחר טיבול] שפיר יש היכר שלרפואה מכוין. שאם להנאת גרונו שתי לי' הי' שותה באופן שיהיה בו גם הנאת מעיו. וע"כ דלרפואה שתי לי' ולא הי' יכול לשתותו באופן אחר שיהי' בו הנאת מעיו ג"כ. ודו"ק היטב:

ולדינא נראה מאחר שקי"ל סי' ר"ב דשמן זית אינו מברך עליו כלום משמע דס"ל דאפי' הנאת מעיו לא חשוב ליה. ע"כ לענין רפואה נמי אסור אפילו בולעו בעיני'. והרמב"ם דמתיר לטעמי' אזיל דפסק שם לברך שהכל:

) [סג] ויראה לי דאם אחר שנתנו בפיו כו'. בפרק כיצד מברכין ל"ו. החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחילה בשבת. פירש"י תחילה כמו לכתחילה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו. ונראה דאף לרוב הפוסקים דאף לבלוע בעיני'