אגלי טל רא

למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן והרמב"ם פירש שהוא כדי להעלות את הטבור. ונראה שדינו של הטור להרמב"ם אסור לפי שיטתו דכל רפואה שלפעמים נעשה בסמנים אף אם עושה שלא בסמנים רק ביד או בכלי אסור לחולה שאין בו סכנה. והרי ידוע שמי שחושש במעיו עושין לו רפואות בסמנים ג"כ. ע"כ פירש להעלות הטבור. וזה אינו נעשה בסמנים כמו שהעיד הרמב"ם בעצמו. והטור לטעמי' דשבות דרפואה מותר לחולה שאין בו סכנה. ובערוך ערך סחף פי' הא דסחופי כסא ז"ל פי' מי שבלט טבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא [זה הוא מעין פי' הרמב"ם] פי' אחר כופין פי הכוס על טבורו למי שחש במעיו [זה הוא כפירש"י]. והנה הטור הביא בסמוך גם ההיתר להעלות את הטבור. והנה דין ראשון יש בו חידוש מדין השני כנ"ל אעפ"י שלפעמים עושין זה בסממנים. גם דין השני דהעלאת הטבור יש בו חידוש די"ל דשבות הוא כמ"ש הרה"מ בשם הרמב"ן בהעלאת אונקלי והב"י כתב בהא דלהעלות הטבור שהטו' לא הוצרך לשנותו רק אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם חזר ושנאו כאן עכ"ל. ובעניותי לא אבין דלא נלמד זה מזה כנ"ל. וכשאני לעצמי לולא דברי הב"י הייתי אומר שהטור לא למד דינו מהא דסחופי כסא כי הלשון סחופי הוא שכופה הכוס וזה מורה כפירש"י או הרמב"ם והטור כתב ליתן עליהם כוס שמשמע נתינה כדרכו והיינו שהוא צריך רק לחמם את הבני מעים וזהו רפואתו. ולחמם המעים יותר טוב נתינה כדרכו שהשוליים או הדפנות יגעו בהבטן ויחממוהו ולא לכפות הכוס על פיו. וזה אין במשמע סתופי כסא כלל. אבל הטור למד דינו מברייתא דפ' כירה דת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת. ובלבד שלא יביא קומקומס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת ודבר זה אפי' בחול אסור עכ"ל. ומשמע דליכא גוונא דאסור בשבת ובחול מותר. ואם איתא דאם עירו ממנו המים אסור בשבת משום רפואה א"כ משכחת לה דעירו ממנו המים. אלא ודאי דבכה"ג אף בשבת מותר. ועי' בתיס' שם שפירשו אסורא דקומקומס נמי משום רפואה. ובהא דסחופי כסא לפי' הא' שבערוך נראה לי לפרש טעם ההיתר [מלבד טעם הרמב"ם משום שאין עושין בסמנים] שמעשה זה אינו לרפאות רק להציל שלא יבלוט הטבור יותר ויתבקע (ודומה למ"ש רש"י סנהדרין ק"א. והמרדכי הובאו במג"א ס"ק נ' באדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת שלא יתפשט הנפח. ודומה להא דמחלק הש"ס ר"פ במה טומנין התם אולידי קמוליד הכא אקומי קמוקים] והרפואה הוא מאליו. כמ"ש ומניחין אותו עד שיתרפא. ובזה מדוקדק לשון הש"ס סחופי כסא אטבורא שפיר דמי. ואם ההיתר רק משום חולי וצער אין זה שפיר דמי רק שהותר מחמת דוחק חולי. ולשון שפיר דמי מורה שאין שום צד איסור והוא כמ"ש משום שאינו אלא להציל שלא יתבקע יותר והרפואה נעשית מאלי'. אך הרמב"ם שפירושו משונה מעט מפי' הא' שבערוך שהרמב"ם כתב להעלות הטבור. א"כ עושה פעולת רפואה. ואינו דומה להא דרש"י סנהדרין. ע"כ הוצרך לטעם אחר משום שאין עושין בסמנים. והנה דינו של הטור שנפסק כן בש"ע יש לעיין אם דוקא בחולה שנופל למשכב מותר או אפי' במיחוש בעלמא. ומצד הסברא נראה כיון שמי שחושש במעיו עושין לו רפואה בסמנים איך יותר במיחוש בעלמא. ואפי' באלו שאין עושין בסמנים כתב הרמב"ם בפ"ב דההיתר הוא משו' חולי. וזה יש לדחות שהוצרך לזה משום שבות שבגופם כהרה"מ. דלא כהכ"מ שפי' שאפי' שבות אין בהם. אך זה שמתרפא ג"כ בסמנים הוא ככל רפואות שאין היתר רק בחולי כולל כל הגוף. וכן כתב הרב המאירי בהא דסחופי כסא שפיר דמי. וז"ל ואפי' בחולה שאב"ס עכ"ל. ולא אמר רבותא יותר ואפי' במיחוש אלא ודאי דס"ל שלא הותר אלא בחולה. מיהו בכואב הרבה במעיו אף שאינו נופל למשכב דומה לכואב טובא בשיניו דאי חשוב כמן החלל ולפנים מותר רפואה עכ"פ כבש"ס ע"ז וכמו שביארנו לעיל ס"ק ל"ח דכיון שבמכה בו מחללין שוב בחולה בו מותר שבות דרפואה. וכ"ש לכואב טובא במעיו אבל במיחוש בעלמא למה יהי' מותר. מ"ש מהא דאסור לדחוק כריסו של תינוק להוציא הרעי שלו. ואף שאינו בשום תרופה רק בידיו. ע"כ נראה לי שאין להתיר רק בכואב הרבה. וחידוש שלא נתבאר זה בש"ע ונושאי כליו:

[נז] אבל אם עדיין כו'. ברייתא פ' כירה הובא בס"ק שלפני זה:

[נח] בין ביד בין בכלי כו'. רמב"ם וטוש"ע. ועי' לעיל ס"ק נ"ו:

[נט] וכן מי שנשתכר כו'. ש"ס פ' במה אשה. טוש"ע. ועי' לעיל סוף ס"ק מ"ז:

[ס] אבל לא יתן לתוך החוטם כו'. ט"ז שם:

[סא] לא יגמע בהן את החומץ כו'. משנה קי"א. וכדמפרש לה אביי:

[סב] החושש בגרונו לא יבלע שמן כו'. הנה בדין שתיית השמן לרפואה למי שחש בגרונו. ג' שיטות. לרש"י ר"פ כיצד מברכין להשהותו בגרונו אסור ולבלוע מותר. וע"י אניגרון אפי' להשהותו בגרונו מותר. ולתוס' אינו מותר אלא בת תי לטיבותא ע"י אניגרון ולבלוע והרמב"ם לא הביא כלל דין דע"י אניגרון רק כתב דין השמן לא יערענו היינו לשהות בפיו או לפלוט אסור ולבלוע מותר בשלא שהה בגרונו. ואניגרון בגמ' אורחי' דמילתא נקט. כן כתב הב"י לדעתו. וקשה לי טובא במה שהתיר הרמב"ם לבלוע השמן בעיני' שהרי גבי חומץ רצה רבא לומר דאחר טיבול אפי' לגמע ולבלוע אסור דניכר שהוא לרפואה אלא דהדר ביה משום דהואיל ולפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, אבל מ"מ סברא זו נשאר דחומץ לאחר