אגלי טל כ

ימות האילן. ויש מפרשים מזהם שמושחין האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן ריח הרע וימותו. המפסל. שנוטל הפסולות. המעשן. עושה עשן תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו. המאבק. שרשים המגולים מכסין אותן באבק. המפרק. פורק אבנים שעל עיקרי אילנות ויש מפרשים מפרק העלין מעל האילן להקל מעליו. המתליע. שנוטל התולעים שע"ג האילן. הקוטם. נותן אפר בשרשים או שובר הראשים שבענפים כמו נקטם ראשו. הסך. פירות שלא נגמר בישולן סכין אותן בשמן כשהם מחוברין לאילן למהר בישולן [ובע"ז נ':

פירש"י אהא דאיתא בברייתא שם סכין את הפגין ומנקבין ומפטמין אותן עד ר"ה. את הפגין. פגי תאינה סכין אותן בשמן כשהן חונטין כדי שיהו שמינות. מפטמין אותן. ממלאים את הנקבים שמן] המנקב. פגים כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה. העושה לו בתים. רגילין היו לעשות באילן גדר אמה סביבותיו וממלאין אותו עפר. וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגין עליו מן החמה או מן הצנה. ובירושלמי שם מסיים עוד וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע. ופי' הק"ע שמסייע לבשל ולגמור הפרי מלשון צמל ובחל. והר"ח הביא את הירושלמי בזה"ל כל דבר שהוא להשביח הפרי. ומבואר שפירש מבחיל הפרי משביח הפרי:

[כ] חייב משום קוצר ומשום נוטע. כן הוא בגמ' ע"ג:

האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע וכן. הוא ברמב"ם פ"ח ה"ד דחייב משום קוצר ומשום נוטע ויש לדקדק דהא מיני זרעים הוא וליחייב משום זורע:

[כא] אפי' אינו מכוין להצמיח. זה הוא דברי התוס' מ"ק ב':

ד"ה חייב. וז"ל דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפי' לא חישב ליטע. עכ"ל:

ואי לאו דברי התוס' הייתי אומר לפמ"ש הר"ן ס"פ הבונה במ"ש רשב"א בחק תוכות דפטור בשבת. ודחה הר"ן דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו שיעשה אות חייב. לפי"ז י"ל זומר לענין זריעה דומה לחק תוכות לגבי כתיבה רק משום מחשבתו להצמיחה חייב כדברי ר"ן הנ"ל. אבל כשאינו מתכוין רק משום פסיק רישא באת לחייבו. ופסיק רישא לא מהני להחשיב גרמא מעשה כמבואר באבן העוזר גבי העמדת עלוקות עיי"ש. ודו"ק כי קצרתי:

אך הא התוס' כתבו להדיא שחייב אפשר שטעמם כיון דפסיק רישא חשוב מ"מ כמ"ש התוס' שבת מ"א:

מהני נמי להחשיב גרמא מעשה. ויש לעיין בזה בהא דאמר בגמ' מ"ק ג' מכדי זמירה בכלל זריעה זמירה בכלל בצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא. ומה קושיא מזמירה הא בשביעית לא תליא במחשבת כמבואר בתוס' מ"ק י"ג. ובתוס' ומהרש"א סנהדרין כ"ו הנ"ל. וא"כ אי לאו דכתב רחמנא זמירה ה"א דחשוב כמו חק תוכות:

וי"ל דה"א דהא דחייב על תולדות בשביעית אף דבשביעית ליכא קרא. היינו משום דשביעית נמי שבת מיקרי וע"כ ה"א ג"כ דבעינן מלאכת מחשבת. אך למה דגלי קרא דבשביעית שאר תולדות פטורי ולא דמי לשבת ע"כ לא בעינן מלאכת מחשבת ודו"ק:

[כב] (א) עציץ נקוב. זה הוא בהגהות אשרי שהעתקנו לעיל סק"י דאם הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע מדרבנן דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הילכך מדאורייתא אינו חייב משום זורע. וקשה לי דנהי דכשהיה מונח ע"ג יתידות הי' יונק קצת עכ"פ כשהניחו ע"ג קרקע הוא מוסיף ביניקה ודומה למשקה מים לזרעים וכן למנכש דחייב משום דהשתא גדלי טפי כמו שפירש"י מ"ק ב':

וז"ל מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקר הני צמחו הני טפי ולכאורה הוא תמוה גדולה:

(ב) וצריך לומ' דנהי דכשמונח ע"ג יתידות אינו יונק כ"כ מ"מ אין כאן חסרון רק שיאריך זמן גידולו יותר מחמת מיעוט היניקה ואינו דומה למנכש דע"י שעוקר העשבים הרעים מוסיף כח בקרקע. אבל זה שבין כך ובין כך הקרקע יש לה כוחה רק כשמונח ע"ג יתידות הוא מושך הכח מהקרקע לאט לאט. ומ"מ באורך הזמן יוציא מהקרקע כל הצריך להגידול וע"כ אין כאן חיוב זורע כיון דאף בלא מעשיו הי' גדל:

(ג) ולכאורה קשה ע"ז מהא דביצה ל"ד. אחד מביא האור כו' ואחד מגיס כולן חייבין. וע"כ דאף בלא הגסה הי' מתבשל דאל"כ הראשון יפטור. וחיוב מגיס הוא ע"כ משום קירוב בישול וכך הם דברי הרא"ש פ' כירה סי' י"א עיי"ש. וה"נ יתחייב משום קירוב גידולו:

(ד) ונראה לי לחלק דהנה הפרש יש בין מלאכת בישול למלאכת זריעה. דבישול אין החיוב נגמר עד שיתבשל שהרי הרודה את הפת קודם שתאפה נפטר מחיוב אופה כדאיתא ריש שבת אבל הזורע חיובו תיכף בשעת זריעה ואפי' חזר ולקטו קודם שיצמח כנ"ל סק"ח ועל כן המגיס בשעה שנתבשל מחמת הגסה נתחייב המגיס דלולא הגסתו לא הי' מתבשל אז ולא הי' נעשה עוד המלאכה דמלאכת בישול הוא בשעה שמתבשל. אבל מלאכת זריעה שהיא לעולם בשעת זריעה ואין נ"מ אם גדל עכשיו או לאחר זמן. וע"כ המקרב גידולו פטור כי לא נתקרב כלל זמן עשיית המלאכה. ודו"ק ):

) (ה) אך יש לעיין מהא דאמר רב הונא שבועות י"ז:

זר שהפך בצינורא חייב מיתה והוי עלה בגמ' היכי דמי אי דלא היפך בה לא מיעכל פשיטא ואי דלא היפך בה נמי מיעכלי מה עביד. ומשני לא צריכא דאי לא מיהפך בה מיעכל בתרתי שעי ואי מיהפך בה מיעכל בשעתא חדא. וקמ"ל קירוב עבודה עבודה היא. והא התם העבודה נעשית בשעת העלאה שלא מצינו שיהי' הכהן מחויב הג"ה וחכם אחד הקשה עלי וכתב דלהדיא מבואר בירושלמי כל דבר שהוא מבחיל הפרי חייב משום זורע, ופי' הק"ע שממהר להתבשל וכל דבר שחשב הירושלמי שם הוא ענין שמסייע להצמיח מהרה עכ"ל:

והנה מ"ש שהק"ע פי' מבחיל הפרי שממהר להתבשל, להד"מ. שהק"ע פי' שמסייע להתבשל. והר"ח הביא הירושלמי הזה בזה"ל:

כל דבר שהוא