אגלי טל יט

נתכוין שאם לא נתכוין לכך מסתמא לא ניחא לי' בצמיחתן אינו חייב עד שיצמחו בשבת ומקמי הכי לאו תולדת זורע הוא דבזורע גופי' כ"ז שלא השריש אם אינו רוצה בהשרשתן לא חשוב זריעה כדמוכח בפ"א דכלאים מ"ט בהטומן לפת לפי' התוס' במכילתין והר"ש והרא"ש כמו שיבואר אצלינו באריכות בביאור מלאכת קוצר בס"ד. אבל אם רצונו שיצמחו נראה דכמו שהעלינו לעיל ס"ק ח' בזורע דחייב תיכף בשעת זריעה אפי' הוציאן קודם שהשרישן. ה"נ בשרה אותם על דעת שישרו עד שיצמחו נתחייב תיכף ואפי' נמלך והוציאן אח"כ:

ולרוב הפוסקים דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה נראה שאם לא הי' רצונו שיצמחו והוציאן קודם שצמחו אפי' איסור מדרבנן לא עביד ואין מכין אותו מכת מרדות כיון שנתכוין לאיסור דרבנן ולבסוף לא עשה איסור כלל:

[יז] וכגון שנתנם במים על דעת. המג"א סי' של"ו כתב דווקא ששורה זמן ארוך. וכתב כן ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשה עליו מה שלכאורה נראה מסקנת הש"ס זבחים צד:

שה"ה והכ"מ ציינו הש"ס הלז למקור מוצא דין זה של הרמב"ם הלז. ולכאורה נראה להיפוך. והכי איתא שם זרק זרע פשתן למים חייב מאי טעמא וכ"ת משום דמקדח א"ה אפי' חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי א"ה שלחים נמי התם קעביד לישה [ופירש"י דמקדח. צומח במים והויא לה זריעה. הנך אית להו רירי. זרע פשתן במים נפקא רירי מיני' ומדבקים אהדדי. א"ה שלחים נמי. אי משום דמדבקי ברירייהו מחייבין להו בשלחים נמי עורות שאינן עבודין ונתנם במים. ומשני התם גבי זרע פשתן כי מדבקת ברירי דנפקא מיני' הוי תולדת לישה אבל שלחים לא שייכא בדביקות דידהו ענין לישה. עכ"ל]. ומשמע דדווקא למאי דס"ד מחייבינן בזרע חיטין ושעורין משום דמקדח אבל למסקנא רק בזרע פשתן חייב משום לישה אבל בחיטי ושערי פטור ועוד הקשה למה לי' בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע. וע"ז תירץ המג"א דבפשתן חייב תיכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטי ושערי אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום עכ"ד המג"א [ולפמ"ש באות הקודם היינו בהניחם במים ע"ד שישרה זמן ארוך. דלרבא דס"ל בפ' נוטל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' וע"כ אינו חייב אלא כשרוצה בצמיחתו וא"כ נתחייב תיכף] וחילוק זה רומז בהרמב"ם עצמו שגבי תולדות זורע כתב השורה חיטין וכו' וגבי זרע פשתן משום לש כתב הנותן זרע פשתן במים חייב משום דבזרע פשתן תיכף כשנותנם במים מתדבקים זה בזה. ואילו בחיטי ושערי דחיובם משום זורע צריך שריי' זמן מרובה עד שיצמחו. שוב ראיתי ברדב"ז סי' רמ"ח ובספר בית מאיר כתוב כן ונהניתי:

אך מה שהניח המג"א שם עוד בצ"ע דמנ"ל להרמב"ם דין זה. וכתב הבית מאיר דלק"מ דדין זה מוכח ממתני' בפ"ק דמכילתין דאין שורין כרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום. והא שם דף י"ט מבואר דכל מה שבשבת אין חיוב חטאת לא גזרו בית שמאי ע"ש עם חשיכה. וע"כ דבשריית כרשינין בשבת איכא חיוב חטאת משום זורע. עכת"ד. ואנכי לא ידעתי מה זה שהרי בפ"ט הי"ד שכתב הרמב"ם העושה עין הצבע חייב משום צובע וכתב הראב"ד ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך לא. ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים כמו שריית הכרשינין וכמו מים וקמח או מים ועפר ) עכ"ל. הרי דשריית הכרשינין משום לש הוא. ועכ"פ יקשה על הראב"ד למה לא השיג ג"כ על הא דהשורה חיטין ושעורין במים הרי זה תולדת זורע לדבריו שכל ראיות הרמב"ם הוא משריית כרשינין ולהראב"ד אין ראי'. ונכונים דברי המג"א שהניח בצ"ע:

מ"מ מ"ש דשריית כרשינין משום זורע הוא נכונים הדברים לשיטת הרמב"ם שהרי גבי שריית זרע פשתן דהוא משום לש כתב הרמב"ם הנותן. משמע דתיכף בשעת נתינה למים הוא המלאכה וכנ"ל [שדקדק בזורע שורה. ובלש כתב נותן] א"כ למה לי כדי שישורו מבעוד יום הא תיכף בשעת נתינה נגמרה המלאכה מבעוד יום. וע"כ ס"ל להרמב"ם דשריית כרשינין משום זורע אתי עלה:

ובזה נבוא לפרשת דרכים לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעושה עין הצבע. דלהרמב"ם חייב משום צובע. והראב"ד חולק ע"ז כנ"ל. ונאמר שהולכים כל אחד לשיטתו בפ"א ה"ז במלאכה שאינה צריכה לגופה דלרמב"ם חייב ולראב"ד פטור. והוא דהרמב"ם הוכיח שיטתו דעושה עין הצבע חייב משריית דיו ואיו לומר דהוא משום לש דא"כ למה לי' כדי שישורו מבעוד יום הא בשעת נתינה נעשה המלאכה. בשלמא שריית כרשינין דראוים לזריעה הוא משום זורע כמו שנפרש:

אך הראב"ד לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אי אפשר לפרש משום זורע דממ"נ אם אינו צריך לצמיחתו אין כאן חיוב חטאת ולא גזרו עליו ב"ש ע"ש עם חשיכה כבש"ס דף י"ט. ואם צריך לצמיחתי הלא נעשה מלאכת הזריעה בשעת נתינה למים אף שעדיין לא צמח כמו בזורע דאפי' חזר והוציאו קודם שקלט חייב וכנ"ל בדיבור הקודם. וא"כ למה לי כדי שישורו מבעוד יום הא לעולם לא נעשה מלאכת זורע בשבת [ולר"י דאמר משום שביתת כלים נוכל לומר דס"ס הכלים עושין מלאכה שאלמלא שמחזיקין המים והכרשינין בתוכן לא הי' צומחין. אך הסוגיא דכל היכי דליכא חיוב חטאת לא גזרו עליו ב"ש ע"ש עם חשיכה לא אתיא כר"י כמבואר בתוס' י"ח בד"ה ולימא] שכבר נעשה מלאכת הזריעה מבעוד יום ואי אפשר לפרש משום זורע וע"כ משום לש ואין מלאכת לש עד שישורו וא"כ גם דיו נוכל לפרש כן:

אך הרמב"ם לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' שפיר נפרש שריית כרשינין משום זורע ובשאינו צריך לצמיחתו ולא ניחא לי' בה ובכה"ג לא חשוב זריעה עד שיצמח (כדמוכח בהא דהטומן לפת כנ"ל בדיבור הקודם וכמו שיתבאר אי"ה במלאכת קוצר] ע"כ בעי שישורו מבעוד יום היינו שיהי' שיעור צמיחה מבעוד יום ולעולם היכי שהחיוב משום לש לא בעי שישורו ושפיר מוכח משריית דיו דהעושה עין הצבע חייב והוא כפתור ופרח:

[יח] אבל מותר ליתן שעורים למים. ש"ע מהרב מלאדי סי' של"ו ס"ק י"ז:

[יט] המזהם. פי' הק"ע כשקליפות האילן נושרים מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא