אגלי טל קצח

טמאים נמי עבדי. אך ללישנא קמא דהיכי דאיכא טהורים לפנינו אפי' למ"ד הותרה טהורים עבדי טמאים לא עבדי. ה"נ אם יש דבר אחר לפנינו יאסר הגמי. וע"כ דליכא אחר. וא"כ אין היכר שכוונתו לרפואה. וע"כ במידי דלאו אוכל ומשקה אסור בזה] וכן מוכח מהא דש"ע סעי' כ"ג נותנין חתיכות בגדים יבשים חדשים שאינם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה. וה"מ חדשים אבל ישנים אסור שהם מרפאים. ואף שאפשר שכוונתו רק שלא יסרטו בגדיו את המכה. וכן שם סעי' כ"ד בעלי גפנים כה"ג ואף שכוונתו רק לשמור המכה:

(ח) ובעיקר הקושיא שהקשה הגאון רעק"א על הר"י פורת לא ידענא מה קשיא לי' דמנ"ל דהאי ולא תתן קאי גם אפלפל. והרי הסמ"ג נסתפק אם מותר לצאת בפלפל דאפשר האי ולא תתן קאי רק אגרגיר מלח. כמבואר בטור וב"י סי' ש"ג. ולהר"י פורת לא קאי אפלפל. ובאמת נראה שזה ספק הסמ"ג שמא האיסור משום רפואה כהר"י פורת. ובפלפל לא שייך. ומה שכתבו התוס' בקושיתם על הר"י פורת ובפלפל ובזנגביל מרוח. היינו שאם הי' שייך מרוח הי' אסור גם בפלפל אף דלית בי' משום רפואה דאיסור מרוח שיוכל לבוא בגופי' לידי איסור הוא בכל דבר ששייך בו. כמו בסתימת נקב בשעוה מכילתין קמ"א. [וא"ת דסוף סוף לא הי' צריכין לזה דפלפל לית בי' משום מרוח להשגתם על הר"י פורת שהרי הר"י פורת אמר להדיא כיון דלרפואה הנה בלא זה לא הי' צריכין לזה להשגתם על הר"י פורת שהרי הר"י פורת אמר להדיא משום שחיקת סממנים וכוונתם בדברים אלו רק שא"א לפרש המשנה משום גזירה דמלאכה ולק"מ] ובמג"א ס"ק ל"א דבמה שאינו רפואה שאינו בהול כ"כ לא חיישינן גם שמא ימרח. אך הב"י כתב בפירוש להיפוך. וכן בלבוש והדין עמהם כמ"ש. ומיושב קושיית רעק"א:

(ט) קיצור לדינא. אוכלין ומשקין ומיני רחיצה וסיכה שדרך בריאים לאכול ולשתות ולסוך ולרחוץ. אף אם ניכר שהוא חולה וידוע שמרפא כיון שאינו ניכר שכוונתו לרפואה שרי. אבל שאר דברים אם ניכר שהוא חולה ושהיא רפואה אף שאינו ניכר שכוונתו לרפואה אסור [ונלמד מרש"י סנהדרין ק"א.] דברים הניכרין שהם לרפואה והוא חולה אך הוא אינו מתכוין לרפואה רק לתענוג וכיוצא בו לתוס' מותר ולרש"י אסור. וכן דעת הטור שאסור וכן הלכה:

[מז] אבל אם אין לו מיחוש מותר וכו'. הנה בש"ע סעי' ל"ז וכל שאינו מאכל בריאים אסור לאוכלו לרפואה ודוקא מי שיש לו מיחוש אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. והמג"א חולק ע"ז והביא הרבה ראיות. ולענ"ד יש להשיב כמעט על כולם. ולא נשאר רק קצת ראי' אחת ולעומת זה יש קצת ראי' להיפוך, ודין זה צ"ע. א'. הביא ראי' מהטור וכבר כתב הב"י דאורחי' דמילתא קתני ובזה נדחה נמי הראי' מתוס' י"ח. בד"ה מתרפאת. ב' הביא ראי' מרוחץ במי ים והרוחץ בים בריא הוא. איני יודע מה קאמר דהרבה רוחצין בים על מיחוש שלהם. וזה ידוע. ג'. כתב וכן משמע בירושלמי חפשתי ולא מצאתי שום דבר. ד'. הביא ראי' מגמרא רוחצין במי טברי' ובמי המשרה ובימה של סדום ואעפ"י שיש לו חטטין בראשו ומדקתני ואעפ"י בוא"ו משמע דשני דינים הם כמ"ש התוס' מנחות מ"ו:

בד"ה תכלת. ורישא באין לו חטטין והוא בריא וקתני אבל אם נשתהה אסור ואכולה ברייתא קאי הרי דאפי' בריא לרפואה אסור. [ובמגינים שלפנינו נשמטה הוא"ו דואעפ"י עיקר הראי'] ואולם גם זה אינו ראי' דע"כ לא קאי אכולה ברייתא דהא תני נמי מי טברי' דאפי' נשתהה מותר. וע"כ האי בד"א דלא נשתהה לאו אכולה ברייתא קאי ושפיר י"ל דקאי אסיפא דואעפ"י שיש לו חטטין. אך יש לקיים ראיית המג"א דאף את"ל דאסורא דנשתהה אסיפא קאי מ"מ ע"כ רישא בלא אשתהה דאי באשתהי איך תני עלה ואעפ"י. וע"כ בלא אשתהי דאין היכר שלרפואה עביד. ומדתני התירא בבריא באין היכר שלרפואה מכלל דביש היכר אסור אך עיקר מה דפשיטא לי' להמג"א דבאין לו חטטין בריא הוא. אינו מוכרח די"ל גם רישא ביש לו מיחוש בפנים ורבותא דחטטין אף שניכר החולי ונראה שלרפואה עושה מ"מ מותר דאפשר אין כוונתו לרפואה ועוד נ"ל והוא עיקר לענ"ד דרישא דרוחצין ברוחץ מטומאתו. ואשכחן טבילה בלשון רחיצה גם בלשון חכמים פרק יוה"כ גבי מעיין היוצא מבית ק"ק ורוחצין בו זבין וזבות וכו'. דהנה בתוספתא ובירושלמי רוחצין במי טברי' אבל לא במי משרה אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל להעלות מטומאה לטהרה מותר. ולכאורה קשה דהא היתר טבילת אדם מפני שנראה כמיקר וכי היכי דמתכוין לרפואה אסור במי משרה דאינו נראה כמיקר כמו כן בטבילה יאסר משום זה. ועוד דבטובל מטומאה לא שייך אשתהי דלמה ישהה ובלא שהה אף לרפואה מותר, וצ"ל דה"נ קאמר דלרפואה מסתמא שהה ואסור אבל להעלות מטומאה לטהרה מסתמא אינו שוהה ומותר. ועוד דבלהעלות מטומאה אפי' שהה מותר כיון דלטבילה אין צריך שיהוי אם כן אין השיהוי מוכחת דלטבילה הוא רוחץ. והיינו דמסיים עלה בירושלמי אמר שמואל בלבד שלא ישהה. וע"כ לא קאי אהתירא דטבילה דלא שייך בזה שיהוי וממילא אפי' שהה מותר רק דמפרש האיסור דלרפואה בלבד שלא ישהה פי' דשלא ישהה לבד הוא האיסור ובלהעלות מטומאה אין זה איסור דלא שייך שיהוי ואין היכר משיהוי דלטבילה כנ"ל. וע"כ שפיר תני רישא רוחצין לטבילה משום דאין היכר [אבל אם ניכר דלהעלות מטומאה אסור] ואעפ"י שיש לו חטטין. וע"ז אמר בנשתהה אסור. אבל ברישא דלטבילה לא שייך שיהוי. ראי' ה'. מש"ס ברכות בשתית רכה לרפואה. ומקשה משווין שבוחשין את השתית בשתית ואי לרפואה מי שרי. ואי אמרת בבריא מותר לרפואה נוקי באדם בריא. וגם זה אינו ראי' דמי יימר דשתית הוא רפואה לבריא. ורוב דברים שהם רפואה לחולי מזיקים לבריא. וכמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים. וכן בחומץ לשניים דאיכא מכה מסי דליכא מכה מרפי. וכן בירושלמי טב לבישתא וביש לטבתא. ראי' ואו. מהרמב"ם פכ"א. אסור לבריא להתרפאות. תמהני דהאי הוא שאינו חולה וכ"כ הרה"מ שם להדיא. והרי הרה"מ כתב שם דע"כ כתב הרמב"ם לבריא דבחולה הכולל כל הגוף מותר. וא"ת דהאי בריא בריא לגמרי נשמע שגם ביש לו מיחוש מותר. וא"ת דמ"מ כיון דנקט לשון בריא גם הבריא לגמרי בכלל האיסור. י"ל שזה אינו צריך לפרש שאינו בריא לגמרי דבריא לגמרי מה ירפא עצמו. ראי' ז'. מרבין דאזיל בתרי' דר' יוחנן א"ל מהו למימשי מהני מיא. אמר לי' אסור. משמע דבריא הי'. ואיני יודע מאין משמע. אם כמ"ש המחה"ש משום דאזיל בתרי'. זה תמוה. דאם הי' נופל למשכב הי' מותר וכל האיסור משום שהוא רק מיחוש ומתחזק והולך כבריא:

רק דבר אחד שהביא המג"א מהא דאסור לעמוד בקרקע של דיומסית. ומדקאמר סתם אסור לעמוד משמע