אגלי טל קצז

שהטבילה חשובה תיקון ויבוא לתקן כלי. אבל אדם שנראה כמיקר ואין חשש על הרואה. אין חשש על האדם עצמו דממ"נ כנ"ל עכ"ד. וה"נ בנ"ד ברפואה אין לאסור רק מפני הרואים. וכן מבואר ברש"י כ"ג:

בד"ה אין מיקר לבהמה. אין דרך להקר בהמה הלכך כ"ע ידעי דלרפואה מכוין ואתי למישרי שחיקת סמנים עכ"ל. והיינו כנ"ל דלדידי' אין חשש דממ"נ כדברי הצל"ח הנ"ל שאם יבוא לשאול יאמרו לו שאר רפואות מותרין ובסמנים אסור:

(ג) אך הנה בסנהדרין ק"א. ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים בשבת. פירש"י וממשמשים במעים של חולה בשבת ואין בו משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה עכ"ל, ולכאורה תמוה הא באוכל גופי' אין היתר אא"כ אינו ניכר שהוא לרפואה כהא דתנן אין אוכלין אזוב יון בשבת. פרש"י שאינו מאכל בריאי' ומוכח מילתא דלרפואה אכיל לה. וגבי סיכה נמי תנן סך הוא את השמן אבל לא שמן ורד פירש"י לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכח מילתא דלרפואה עביד. וע"כ הכא נמי ההיתר הוא משום דאינו ניכר דלרפואה עביד. ואף שסך על הבני מעים לבד אין בזה היכר שעושה לרפואה דהא תנן בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול בלא מכה ואף דהשתא הוא סך ע"ג מכה כ"ש כשסך על הבני מעיים לבד שאין בזה היכר שלרפואה הוא עושה. וא"כ ל"ל הטעם משום דסיכה כשתיה:

(ד) ונראה דהנה במכילתין ק"ט:

במשנה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה אדם לרפואה חוץ ממי דקלים וכוס עקרין מפני שהם לירוקה [פרש"י לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים] אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עקרין שלא לרפואה. פירש"י לצמאו אם אינו חולה. מבואר שאם הוא חולה אף שכוונתו אינו לרפואה אסור. אבל התוס' קי"א. בד"ה למימרא. בהא דהחושש במתניו סך הוא את השמן אבל לא שמן ורד ור' שמעון מתיר. כתב ר"ת דמשמע לי' לרב טעמא דר"ש במתניתין משום דשרי דבר שאינו מתכוין. ות"ק אסר לי' אפי' לתענוג משום דזימנין דלרפואה עביד ואסר בעלמא דבר שאינו מתכוין. ור"ש דמיקל בעלמא שרי נמי הכא בשאינו מתכוין לרפואה. עכ"ל ועי"ש. ומבואר מדבריהם דלמה דקיי"ל כר"ש מותר בשאינו מתכוין לרפואה וא"כ הא דשותה מי דקלים לצמאו אפי' הוא חולה רק שכוונתו אינו אלא לצמאו מותר. ולרש"י צ"ל משום דפסיק רישא הוא הרפואה. והנה מבואר גם מתוס' דלר"י דאסר דבר שאין מתכוין אסור אפי' אינו מתכוין לרפואה. וקשה לי דבש"ס ברכות ל"ח. הטעם דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה משום דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא הוי. והשתא לר"י דאסר דבר שאין מתכוין יאסור. ולרש"י גם לר"ש יקשה. אך נראה דלק"מ דהנה צריך להבין דברי התוס' הנ"ל שכתבו ות"ק אסר אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה עביד. ולמה לי' טועם זה הלוא הטעם משום דאסר דבר שאין מתכוין אסור אפי' אינו מתכוין לרפואה. ואפי' אם לעולם לא יתכוין לרפואה יאסור. אך ביאור דבריהם דהנה מה שאסרו רפואה הוא משום גזירה דשחיקת סממנים ומבואר ברי"ף פ' במה בהמה דמתוך שאדם בהול על רפואתו יבוא לשחוק סמנים. וא"כ לא שייך הגזירה רק כשמתכוין לרפואה אבל בשאינו מתכוין לא שייכא הגזירה. ע"כ כתבו משום דזימנין לרפואה עביד ונאסר הסיכה בשמן ורד למי שחושש במתניו. וכיון שנאסר נאסר ושוב אסור אפי' אינו מתכוין לר"י כמו בכל איסורין. וע"כ אי לאו דזימנין לרפואה עביד לא הי' נאסר כלל הסיכה בשמן ורד כיון דלא שייכא הגזירה. והשתא ניחא סוגיא דברכות הנ"ל דודאי אף דהש"ס אמר משום דגברא לאכילה קמכוין אין הפירוש דאין היתר אלא בשאינו מתכוין לרפואה דפשט המשנה דאוכל אדם לרפואה הוא אף שמתכוין לרפואה. וכן משמעות כל הפוסקים שהעתיקו המשנה ולא כתבו דהיינו במתכוין לאכילה ולא לרפואה. אלא ודאי בכל גוונא מותר. ומשום דאינו ניכר שהוא לרפואה. אלא דא"כ בניכר שהוא חולה וידוע שדבר זה מרפא אותו הרי ניכר הרפואה. לזה אמר הטעם משום דגברא לאכילה קמכוין. כלומר דמ"מ אינו ניכר שכוונתו לרפואה דאפשר לאכילה קמכוין. וע"כ אפי' מכוין לרפואה מותר משום דאינו ניכר. וע"כ מותר גם לר"י דאסר דשא"מ. מ"מ באינו מכוין לרפואה הא לא שייכא הגזירה דשחיקת סמנין. ואפי' מכוין הא אינו ניכר שמכוין. ולא יתירו הרואים לעצמם שיכונו. ואין חשש שחיקת סמנים. וא"כ לא נאסר כלל האוכל לרפואה. ודוקא בדבר שאינו משקה בריאים כמי דקלים דעכ"פ אסור כשמתכוין לרפואה ע"כ אם לפעמים שותה לצמאו אסור לר"י. ולרש"י גם לר"ש:

(ה) ואכתי יש לעיין במה שכתבנו דבאוכל שאינו ניכר שכוונתו לרפואה לא שייכא בו הגזירה דשחיקת סממנים ולא נאסר. דמ"מ בעלמא נאסר רפואה משום גזירה ושוב נאסר כל רפואה. כמו ביצה שנולדה ביום טוב שהיא בכלל פירות הנושרין אף דלא שייך בביצה הגזירה דיעלה ויתלוש. והא ניכר שהוא רפואה. [ואף דרמב"ם פכ"א ה"י כתב בהא דמעלין אזנים ומעלין אונקלי משום שדברים אלו אינם נעשין בסמנין. היינו דמשום הכי הוא שבות קל ומותר במקום צער ועיין לקמן סעיף קטן ע"ט אות ד' ואות ה']:

) (ו) וליישב זה נראה דהנה כל שתיית מים הם לרפואה כמ"ש הר"ח שבת ע"ח. הובא בחי' הרמב"ן והר"ן שח שהמים כולן אפי' שתייתן הם רק לרפואה. וא"כ אי אפשר לאסור כל רפואה באוכלין ומשקין אפילו במקום דליכא למיחש לשחיקת סמנים דא"כ כל שתיית המים יאסר. וכיון דשתי' מותר במקום דליכא למיחש לשחיקת סממנים ה"ה אכילה דאין לאסור במקום דליכא למיחש לשחיקת סממנים דאכילה ושתי' אחת הוא דשתי' בכלל אכילה. וכן סיכה שהיא כשתי' אין לאסור במקום דליכא למיחש לשחיקת סמנים. וכן רחיצה דחשובה כסיכה [כדליף מקרא דוסוך לא סכתי דהוה מצי למיכתב לא סכתי ותיבת וסוך לרחיצה ואפקי' בלשון וסוך דחשוב כסיכה] וע"כ כל אוכלין ומשקין שהם לשתי' ולסיכה ולרחיצה שדרך בריאים בכך ואין היכר שכוונתו לרפואה וליכא למיחש לשחיקת סמנים לא נאסרו. אבל שאר דברים שאינם באוכלין ומשקין אף שאין היכר שכוונתו לרפואה וליכא למיחש לשחיקת סממנים כיון שנאסר רפואה נאסר. והא ניכר שרפואה הוא והוא חולה ולא גרע מביצה שנולדה ביו"ט שהוא בכלל פירות הנושרין וכיון דאיהו מתכוין לרפואה אסור. וא"כ הנותן דבר בפיו להעביר ריח הפה לפי שעה ומרפא ג"כ אסור. ולרש"י אפי' אין כוונתו לרפואה ופסיק רישא הוא שמרפא אסור:

(ז) ויש להביא ראי' לזה מהא דעירובין ק"ג:

כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אבל לא במדינה. ובגמ' שם ק"ד. משום דגמי מסי. וע"כ בשאין לו דבר אחר לכרוך בו דאי יש דבר אחר שאינו מרפא למה יתירו שבות בחנם. וע"כ שאין לו. וא"כ אין היכר שכוונתו לרפואה דאפשר שכדי שלא יתראה מכתו הוא מתכוין. ואפי' במדינה כה"ג שהוא במקום גדולים דלאו אורח ארעא שתראה מכתו יהי' מותר. אלא ודאי כיון שניכר שמרפא אף שאינו ניכר שכוונתו לרפואה נמי אסור [ויש לדחות ראי' זו דשבות במקדש היתר הוא כלשון הש"ס עירובין ק"ג. שבות דמקדש במקדש התירו. ודומה להא דפ"ק דיומא בלישנא בתרא למ"ד טומאה הותרה בציבור אפי' איכא טמאים וטהורים בהאי בית אב