אגלי טל קצו

[מ] וכן מותר להאכילו כו'. מג"א ס"ק ט"ו. והקשה הפרמ"ג דלפי מה דקי"ל כסברא השלישית דאסור לישראל לעשות עבור חולה שאין בו סכנה שבות בידים א"כ איך מותר לטלטלו ותירוצו דהקילו בטלטול נסתר מתוך דברי התוס' סוכה ל"ו. דאיסור טלטול מוקצה חמיר מאיסור כרמלית. והביאו ראיה לזה אך נראה דהנה במוקצ' יש שני איסורים הא' אכיל' מוקצה דנפקא לי' מוהכינו כמ"ש פירש"י ביצה כ"ו:

בד"ה ואי דלא אחזי. וה"ה להשתמש במוקצה וכן משמע בפסחים מ"ו:

גבי עצי מוקצה. ועי' מג"א סימן תק"א בעצים שנשברו ביו"ט אפי' לשורפם במקומם אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו. ובמג"א ס"ס תק"ט דאף דטלטול מוקצה הותר לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט. לאוכלו או להשתמש בו אסור. והוא כמ"ש. דתשמיש מוקצה דינו כאכילה דאסו' מקרא דוהכינו. הב'. טלטול מוקצה גזירה שמא יוציא כדאיתא בשבת קכ"ד:

אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא. וברש"י ביצה י"ב. דטלטול אבנים אסור משום לתא דהוצאה. והא דלא גזרו על אוכלין וכלים משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה עי"ש. ומה שאסור דבר שלא הוכן מבעוד יום אף דעכשיו ראוי. היינו משום דאסור לאוכלו ואפי' להשתמש בו מקרא דוהכינו ושוב הוי כאבנים דאסור משום לתא דהוצאה אבל אין מה שלא הוכן מבעו"י אסרתו בטלטול בעצם. מעתה זה שאיסור מוקצה אינו מונעו מלהאכילו לקטן שאין לו מה לאכול וראוי הוא להאכילו לקטן שוב מותר בטלטול. כמו שמותר לטלטל אוכלין ביוה"כ משום שמותרים להאכילם לקטן ומה שלא הוכן אינו אוסרו בטלטול בעצם רק משום שאינו ראוי וזה ראוי הוא:

[מא] ומ"מ יש אומרים וכו'. רמב"ן בספר תורת האדם:

[מב[ מותר לישראל לסייעו מעט כו'. ביצה כ"ב. רמ"א שכ"ח סעיף י"ז:

[מג] ואפי' לסייעו במלאכה דאורייתא כו'. מג"א שם:

[מד] בד"א כשהי' הגוי יכול כו'. מג"א שם. ועי' לעיל ס"ק ל"ח אות כ"ה כ"ו:

[מה] מצטכי ולא שפין את השנים כו'. רמב"ם וטור ש"ע סי' שכ"ח בשם התוספתא. ועי' בס"ק שאחר זה:

[מו] שדרך בריאים לאכול ולשתות כו'. הנה בתוספתא הובאה ברמב"ם ובפוסקי' ובטוש"ע סעיף ל"ו אין לועסין את המוצטכי ואם בשביל ריח הפה מותר ובחידושי רעק"א הקשה על הר"י פורת שבתוס' ס"ד:

בהא דיוצאת אשה בפלפל ובגרגיר מלח ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת. ופי' הר"י פורת גזירה משום שחיקת סמנים כיון דלרפואה הוא. והא פלפל אמרינן בגמ' שהוא לריח הפה והא בתוספ' הנ"ל דאין בריח הפה משום רפואה והניח בצ"ע. והי' נראה לי דהא דאין בריח הפה משום רפואה היינו בשהוא להעביר הריח לפי שעה בעוד שהוא לועס את המוצטכי אבל גוף המיחוש אינו מתרפא. והר"י פורת מיירי כשמנחת הפלפל לרפאות המיחוש כמ"ש כיון דלרפואה הוא. אך נרא' דרעק"א שפיר מקשה שהרי סגולת הפלפל הוא להעביר הריח לפי שעה כהא דכתובות ע"ה. דריח הפה דהוי מום בנשים ולא בכהנים משום דאפשר דנקיט פלפל בפומי' ועביד עבודה. פי' רש"י ועביד עבודה. עד שיעבוד עבודתו. אבל אשה שמדבר עמה כל שעה לא אפשר. הנה דסגולת הפלפל לפי שעה שוב הגיע לידי ספר תפארת ירושלים מהרב מקוטנא על משניות ותירץ כמו שרציתי לומר וליתא כמ"ש. ובעיקר הדין נראה דרעק"א מודה במרפא מיחוש ריח הפה דאסור. אך ס"ל בפשיטות דפי' המשנ' ג"כ להעבי' הריח לפי שעה. אך אף אם הי' הפלפל מרפא ג"כ. מבעיא לי טובא כיון דעכ"פ נמי מעביר הריח לפי שעה כדמוכח הא דכתובות. שוב יש לדמותו להא דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ומשום שאינו מוכח שהוא לרפוא'. ה"נ בזה דאינו מוכח שלרפואה מכוין דאפשר כוונתו להעביר הריח לפי שעה:

(ב) וטעם ההיתר דאינו ניכר שלרפואה. מכוין אף שבאמת הוא מכוין לרפואה מצינו כה"ג ביצה י"ד. גבי טבילת כלים דאסור מפני שנראה כמתקן כלי. אי הכי אדם נמי. אדם נראה כמיקר. וכתב הצל"ח דלכאורה קשה הלוא האדם עצמו יודע שטובל לטהר מטומאתו. ותירץ דהא דנראה כמתקן פי' ויבואו לתקן כלי. ואולם על האדם עצמו לא שייך הגזירה שאם הוא ע"ה לא ידע גזירת חכמים ואם יבא לשאול יאמרו לו זה מותר הוא דלאו מתקן הוא. ופשיטא שאם הוא צורבא מרבנן לא שייך למיגזר גזירה זו. והגזירה הוא רק על הרואה כשיראה זה טובל מטומאתו יסבור