אגלי טל קצה

דבהנאה אין פסיק רישא חשוב דשא"מ] וכן משמע בהא דהנודר הנאה ממעיין אינו טובל בו בימות החמה. הרי דאף שאינו מתכוין להנאה רק לטבילה אסור משום דפסיק רישא הוא. וה"נ פסיק רישא היא הרחיצה. מ"מ קיל שבות דידי' ומותר במקום מצוה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש משום שאינו רוצה בסיכה מצד הנאה שבו ואינו מתכוין רק לרפואה שבו. ובמלאכת קושר כתבנו בהא דתנן שלהי שבת שקושרין למדוד לדבר מצוה. ופירש הטור שאין עשוי להתירו תוך שבעה ימים דלדבר הרשות אסור ולדבר מצוה מותר. ותמוה מה נשתנה שבות זה משאר שבותים שדוחין אפי' תקיעת שופר. ופרשנו עפ"י דברי מהרל"ח הנ"ל דה"נ הקושר כדי למדוד ואינו צריך להקשר רק לשעה זו ואינו רוצה כלל שיתבטל לשבעה ימים חשוב שאין עיקר כוונתו להשבות והותר לצורך מצוה. ובמק"א בפתיחה ססק"ב עוד כתבנו ראי' לסברא זו מריטב"א והר"ן פ"ד דר"ה. וע"כ במפיס מורסא דביארו התוספ' המצניע מה דחשו' מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דלא חשוב פתח אלא א"כ עשוי להכניס ולהוציא. ומה דאם לעשות לה פה חייב היינו משום דעשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה. אבל אם כוונתו להוציא ליחה לבד לכאורה אינו פתח כלל. אלא משום דראוי להכניס אויר ג"כ אם הי' צריך ע"כ חשוב פתח וחייב לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. אבל לר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה ה"נ פטור שהרי אינו צריך לזה שיהי' ראוי להכניס אויר עיי"ש בתוס'. מעתה אינו מכוין כלל לעשיית פתח שאינו מתכוין רק להוציא ליחה ואינו מתכוין כלל שיהי' ראוי להכניס אויר אלא דפ"ר הוא שבודאי ראוי להכניס אויר. וע"כ קיל שבות דידי' טובא ומותר במקום צערא. אבל מכבה נר בשביל חולה שיישן הוא מכוין לכיבוי אלא דחשוב מלאכה שא"צ לגופה שאינו צריך לצורך אותו דבר שהי' צריכין לו במשכן. שבמשכן היה צריכין לפחמין. ומ"מ הוא שבות גמור שמתכוין לכיבוי שהוא עצם האיסור. אבל מפיס מורסא הא אינו מכוין כלל לפתח. הן אמת דיש לעיין גם בכיבוי שהרי מכבין גחלת של מתכות ברה"ר אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב. ופירש"י משום שאינו נעשה פחם. הרי דכשאינו נעשה פחם אינו כיבוי כלל. וכיון שאינו מתכוין לפחמין הא אינו מתכוין לכיבוי ולמה יאסר לצורך חולה. אך לק"מ לשיטת הרמב"ן והר"ן דכל שבות אין מתירין לצורך חולה והא אפי' בלא עשיית פחמין עכ"פ שבות הוי דכיבוי גחלת של מתכת אינו מותר אלא משום הזיקא דרבים אבל בעלמא הוי שבות. אבל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אפי' שבות לא הוי רק שחכמים גזרו בכל נקב אטו העושה נקב בלול של תרנגולים. ובבע"ח לא שייך זה כלל. ואין איסור רק משום שראוי להכניס ולהוציא ולזה אינו מכוין ע"כ מותר במקום צערא. וזה טעם הרא"ש בחולב להקל מדדי'. דמפרק דהוא תולדה דדש שמסיר האוכל מלבוש פסולת שעליו. ועי' בתוספות יבמות קי"ד. בד"ה וקסבר. וכשחולב להקל מדדי' אין כוונתו מצד שהחלב הוא אוכל דאפי' לא הי' החלב ראוי לכלום היתה מחליב להקל מדדי' וא"כ אין כוונתה למלאכה. אלא דפסיק רישא הוא דע"כ החלב הוא אוכל. ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופה הוא פטור הוי שבות דפסיק רישא ומותר במקום צערא:

(לג) ולענין הלכה המחבר סימן שכ"ח סעיף י"ז פסק כרמב"ן [ולפמ"ש גם מסקנת הר"ן כן] דאין היתר בשבות ע"י ישראל אלא בסכנת אבר או ע"י שינוי. ובסעיף ג' הביא לשון הרמב"ם בהעלאת אזנים ואונקלי בין ביד בין בכלי שדברים אלו אין עושין בסממנים. ומבואר פי' דברים אלו בכ"מ דההיתר משום שאין דרך לעשות דברים אלו בסמנים. והנה פסק דאין היתר בשום שבות זולת בסכנת אבר] וכן ברפואה הנעשה אפי' שלא בסמנים אם הדרך לעשות בסמנים. ובסעיף ל"ז באוכלין ומשקין לרפואה דכתב המחבר ודוקא מי שיש לו מיחש ומתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. ומשמע מדהתנה שיהא מתחזק והולך כבריא שאם הוא חולה מותר. וכן כתב הרמ"א להדיא בשם ב"י. והקשה הט"ז דרפואה עושה הישראל בעצמו וכן ואסור. והאחרונים חולקים על הט"ז דמדברי הרמב"ן בס' תורת האדם והובא בר"ן פ' שמונה שרצים וכן מדברי הרה"מ פרק כ"א מבואר דמותר. ולענ"ד הדין עם הט"ז בקושייתו כי הקושיא לב"י שהוא הביא להלכה לשון הרמב"ם שדברים אלו אין עושין בסממנים ולפי פרושו בכ"מ כל רפואה אף הנעשה שלא בסמנים אסור במקום חולי:

ואין ראי' מהרה"מ שהוא לשיטתו שגורס בגמ' כגרסתינו ביד ולא בסם. מבואר דאפי' בחולה שרפואה בסם מותר שלא בסם. אך הב"י לשיטתו מוכח דאפי' שלא בסמנים אסור. מ"מ לענין הלכה אחר שדברי הב"י סותרין זה את זה נקטינן כמיקל בדברי סופרים וכל רפואה הנעשה שלא בסמנים מותר ע"י ישראל. אך בשבות ע"י ישראל הגם שהד"מ כתב לסמוך על המקילין. מאחר שבש"ע פסק להחמיר זולת בסכנת אבר. והרמ"א לא הגיה עליו מי יבוא אחריו להתיר. ושבות דשבות מותר במקצת חולי היינו בכואב הרבה באבר אחד. וכן מותר בו רפואה הנעשה שלא בסמנים אם אין דרך חולי זו להתרפאות ע"י סמנים כמו שהוכחנו לעיל אות כ"ט. וחולה באבר שהנשמה תלוי' בו לענ"ד דינו כחולה בכל הגוף וכן סוף אוכלא ופצוחי עינא. ואפשר אף שאר מיחושים שבעין אף שאינם מעין אותן חליים הנזכרו בגמרא. ובמתרפא ע"י גוי דעת הרמב"ם דאין היתר אלא בחולה גמור. ומדברי הפוסקים שפירשו טעם משתהה במים הרעים משום רפואה [לפי מה שפרשתי לעיל דעת הרמב"ם שפי' משום, וקראת לשבת עונג. דתלי זה בזה] משמע להיפוך. וכן מקושיית התוס' שבת צ"ג. מ"מ כיון שאין מפורש בדבריהם להקל קשה להקל נגד הרמב"ם. הגם שהרה"מ כתב להדיא דלכחול חשוב חולי באבר אחד ומותר ע"י גוי. מאחר שהוא כתב כן לדעת הרמב"ם ולענ"ד נראה בעליל שהוא להיפוך קשה להקל. וצ"ע לדינא. ובמיחוש בעלמא אפי' שבות דשבות אסור:

[לט] ומותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקמן כו'. סי' שכ"ח סעיף י"ז בהג"ה: