אגלי טל קצד

מכוין אפי' אין הוא העושה. ואין לדחות כיון דאיסור משום גזירה דשחיקת סמנים. כל שעוסק ברפואה שייך גזירה זו. ואפי' כחו נמי נאסר בהך גזירה דסוף סוף הרי הוא עוסק ברפואה. ליתא דא"כ מה השיב אמימר לרב אשי על הקושיא ומר הא עמיץ ופתח והשיב לו מסייע אין בו ממש ולא נקרא הוא המרפא. הא מ"מ עוסק ברפואה במה שעומץ ופותח. והא אמרת דכל התעסקות ברפואה נכלל בהך גזירה. אלא ודאי התעסקות לבד לאו מילתא והכא האיסור במה שמתרפא שמגיע השמן והחמין ע"ג מכתו. ובהא דאמימר אף דמתרפא לא איכפת לן משום דהוי שבות דלית בי' מעשה וכמ"ש:

(כח) קיצור לדעת הרמב"ם לפי פי' הרה"מ כל שבות מותר במקום חולי אפילו ע"י ישראל לבד רפואה הנעשה בסמנים. ולפי פירש הכ"מ כל שבות ע"י ישראל וכן רפואה אף שאינה נעשית בסמנים אסור. לבד רפואה הנעשה לחולי שאין דרך חולי זה לרפאות בסמנים. ולפי מה שהעליתי הוא כך. שבות ע"י ישראל מותר כדעת הרה"מ. וכן רפואה שגוי מרפאהו והוא מתרפא מותר במקום חולי אף דשבות הוא מה שמתרפא. מ"מ כיון דלית בי' מעשה מותר במקום חולי. אבל רפואה שישראל מרפא בין שמרפא עצמו בין שמרפא אחרים אפי' שלא בסממנים אסור אפי' במקום חולי. לבד בחולי שאין דרך חולי זה לרפאות בסממנים כדעת הכ"מ. וטעם דידי בקיצור דלשון הרמב"ם ואם היו צריכין לדבר שאין בו מלאכה עושין אפי' ע"י ישראל. לא משמע כדברי הכ"מ שאף שבות אין בהם שהרי בפכ"א קורא הרמב"ם שבותים דברים שאינם מלאכה אלא ודאי כהמ"מ דאפי' שבות מותר ע"י ישראל. ומה שלא הותר לכחול ע"י ישראל. דשבות דגזירה דשחיקת סממנים לא נדחה משום חולי הואיל והשבות בא מכח החולי ואף לדעת הרה"מ צ"ל כן. ולכחול הוא בסמנים. ומ"מ שבות דמתרפא הואיל ואין בו מעשה נדחה. והיינו דמותר לכחול ע"י גוי. ומהא דכ' הרמב"ם פכ"א הל"א בהעלאת אזנים ואונקלי דמותר הואיל ודברים אלו אין עושין אותם בסמנים ויש לו צער מהם. מ"ש דברים אלו אין עושין אותם בסמנים. ע"כ כפי' הכ"מ הואיל וחוליים אלו אין דרכן לרפאות בסמנים ועי"ש בכ"מ. דאי כפי' המ"מ שאפשר להעלותם בסם ואעפ"כ מותר א"כ מה זה שסיים הרמב"ם ויש לו צער מהם הא ודאי רפואה אף שאינו בסמנים אין היתר אלא בחולי כל הגוף. אלא ודאי הפי' הואיל ואין דרך רפואה זו לעשות בסמנים הוא שבות קל ומותר משום צער לבד. ועי' אות כ"ט ומדהוצרך הרמב"ם לטעם זה הואיל ואין דרכו לרפאות בסמנים. ומשמע שאם הי' הדרך לרפאות בסמנים הי' אסור ביד ובכלי אף שחולי הוא כמוזכר בפ"ב. ומוכח דרפואה שדרכה לעשות בסמנים אף שאין עושין אותה בסמנים אסור במקום חולי כדעת הכ"מ:

(כט) ונ"ל עוד שאעפ"י שאינו חולה גמור רק מצטער הרבה באבר אחד כל שאין דרך רפואה זו לעשות בסמנים נמי מותר. שהרי הרמב"ם פכ"א כ' לפי שדברים אלו עושין אותם בסממנים ויש לו צער מהם. הרי מפורש שמשום צער הותר ולא משום חולי ואף שבפ"ב מבואר שדברים אלו הם חולי. היינו משום שיש בהם שבות בעצמם כמ"ש הרה"מ שם. והכ"מ לפי שיטתו דלרמב"ם אין היתר בשבות ע"י ישראל פירש דברים שאין בהם מלאכ' שאפי' שבות אין בהם וכבר כתבנו שהעיקר בזה כהרה"מ. ואף הרמב"ם סובר שיש שבות בעצמם ולא הותר רק במקום חולי. אבל בפכ"א שעוסק רק בענין שבות דרפואה כ' הואיל ויש לו צער מהם. להורות דבצער לבד מותר רפואה זו. ודומה לשבות דשבות דמותר במקום צער לבד כמ"ש הרמב"ם פ"ו:

(ל) שיט' הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ער"ב דאפי' שבות גמור מותר ע"י ישראל בחולה שאין בו סכנה. ומדבריו נשמע דאפי' שבות בסמנים מותר ע"י ישראל. שהרי הוכיח דסכנת אבר דוחה שבות ע"י ישראל מהא דסבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סמנים מאתמול. ובתחלת התשובה מנה ג' חלוקות. סכנת נפש. חשאב"ס מיחוש בעלמא. ואם אי' דחשאב"ס משונה מסכנת אבר לענין שבות דע"י סמנים הו"ל למימני ד' חלוקות. אלא ודאי ס"ל דאפי' חשאב"ס דוחה כל שבות ואפי' ע"י ישראל. והרה"מ כתב בשמו של הרשב"א דס"ל כהרמב"ן בסתה"א. והט"ז כ' דתשובת הרשב"א לאו מר בר"א חתים עלה. דרה"מ נאמן יותר. ואני או' כי הרשב"א בעצמו חזר בו. והרי בהרמב"ן עצמו יש ג"כ חזרה שבחידושיו לע"ז כ' כי דוחה כל שבות ואפי' ע"י ישראל, ואפילו בסמנים. ובסתה"א כ' שאינה דוחה אלא ע"י גוי או כלאחר יד [ולהלכה ודאי נקטינן שדעת הרמב"ן בסתה"א ושכתב הרה"מ בשמו של הרשב"א היא האחרונה]. וכדעת הרמב"ן בחי' לע"ז. והרשב"א בתשו' הוא ג"כ דעת התוס' כתובות ס'. שהקשו למה לי היתר בגונח דיונק חלב משום כלאח"י תיפוק לי' דאין דישה שלא בגד"ק. הנה דס"ל בפשיטות דמתירין שבות כדרכו כמו שבות כלאח"י. וכן דעת הראב"ד בהשגות פ"ו מהל' שבת הל"י שהובא בהרה"מ שם שדוחה שבות ע"י ישראל. ולפי דיעה זו צ"ל דלכחול לא הוי חולי גמור ע"כ אסור ע"י ישראל. אך מדחשאב"ס בכל הגוף. מתוך שסכנה דוחה מלאכה. חולי דוחה אמירה לגוי. חילה באבר אחד נמי. מתוך שסכנת אבר אחד דוחה שבות אפי' ע"י ישראל. חולי אבר אחד נמי דוחה לעשות השבות ע"י גוי דהיינו שבות דשבות. ע"כ מותר לכחול ע"י גוי אף שאינו חולי גמור רק מקצת חולי דהיינו חולי אבר א'. והא דאסור לכבות הנר מפני חשאב"ס כדי שי שן לר' שמעון דפטר מלאכה שא"צ לגופה. צ"ל דשאני מלאכה שא"צ לגופה שאין הכל בקיאין להבחין בין צריכה לגופה לא"צ לגופה כמ"ש הר"ן פ' חבית וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל דהעיקר בדעתו שמתיר בחשאב"ס שבות אפי' ע"י ישראל. ומה שהביא הרמב"ן ראי' דאין מתירין שבות ע"י ישראל מהא דאין טורפין יין ושמן לחולה. צ"ל דהרמב"ן בחי' והרשב"א בתשובה ותוס' כתובות והראב"ד פוסקים כר"מ דטורפין כמ"ש הרה"מ שכן דעת הרי"ף והרמב"ם:

(לא) קשה לי בהא דס"פ האורג המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ליחה פטור ומותר לכתחלה. ומשום דמה"ת פטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה. משום צערא הותר לכתחלה. ועיי"ש בתוס' וברא"ש פ' ר"א דמילה בהא דבן ח' אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. דלאו דוקא סכנה אלא אפי' משום צערא בעלמא. ואפי' לחלוב בעצמה מותר אע"פ שמלאכה שאצל"ג חמיר מאיסור טלטול מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן מלשאצל"ג משום צערא. וק' לי דבע"ז כ"ז:

מבעיא להו ככי ושני מאי כמכה של חלל דמי או לא. ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי [ומשני דילמא תנא כאיב טובא נמי חושש קרא לי'] ומה ראי' אימא דלאו כמכה של חלל דמיא. ומ"מ מותר שבות דרפואה משום צערא כשם שהתירו מלשאצל"ג. ואין לו' דפשיטא להש"ס דשבות דרפואה חמיר ממלאכה שאצל"ג ליתא דאנן איפכא שמעינן דהא מבואר ברמב"ן והר"ן ובב"י ואחרונים דהא דאסור רפואה הוא דוקא במיחוש בעלמא אבל בחולי גמור מותר. ואלו מלשאצל"ג מפורש בש"ס דאסור גבי חולה שהרי אסור לכבות את הנר לצורך חשאב"ס לר"ש. וכן דעת הרמב"ן והר"ן והש"ע בכל שבות דאסור במקום חולה וכ"ש מלשאצל"ג דכ' הר"ן בפ' חבית דחמיר משאר שבות. וכיון דאסור במקום חולה כ"ש במקום צערא. דבש"ס ע"ז הנ"ל פשיטא לי' דשבות דרפואה אסור במקום צערא טובא אף דמותר במקום חולה. הנה דמשום צערא לא שרינן כמו משום חולה. וכיון דמלשאצל"ג לא שרינן במקום חולה כ"ש במקום צערא. וקשה הא דמפיס מורסא. ולכאורה הוא פליאה עצומה:

(לב) והנ"ל בישוב פליאה זו עפ"י מ"ש הטור בשם בה"ג סי' תרי"ג בהא דהולך לדבר מצוה מותר לעבור במים עד צוארו ביוה"כ. וכ' בה"ג דמ"מ מעבר לשוט אסור. והשיג הטור שאם התירו רחיצה דאסמכי' אקרא. כ"ש שיטא דקילא. ותי' מהרל"ח דהא דהתירו רחיצה משום דאינו מתכוין לרחוץ אלא לעבור אבל לשוט שמתכוין לשוט אסור אפי' לצורך מצוה. כמו שאין שטין להביא שופר בר"ה עכ"ל. הרי דאף דפסיק רישא היא הרחיצה ולדעת התוספות פסחים ותירץ הר"ן פרק כירה אף בהנאה פ"ר אסור [דלא כרמב"ן ע"ז ור"ן פ' גיד הנשה