אגלי טל קצג

סותר לצורך חולה כנ"ל אות ט"ז. וכוחל בעצמו שאסור משום שיש בו שבות דרפואה כמ"ש הר"ן פ' שמונה שרצים ולא יקשה קושית הכ"מ. ולא נצטרך לדחוק בלשון הרמב"ם שכתב ואם היה צריכין לדברים שאין בהם מלאכה שהכוונה שגם הנסמך למלאכה אין בהם:

(כב) במה שביארנו לדעת הרמב"ם דהאיסור הוא על המתרפא אף אם אינו מרפא. לכאורה יקשה מהא דפ"ק י"א. מניח אדם אספלנית על המכה ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. והרי האדם עושה איסור בשבת במה שמתרפא בשבת. ודומה לעולה באילן מע"ש ויושב בשבת שאסור כדתניא בעירובין ק"י. אך לק"מ דכיון שהי' עליו האספלנית מע"ש שוב אין בו חשש שחיקת סמנים ואין איסור רפואה רק בשעת עשי'. אז האיסור על העושה ועל הנעשה בו אבל אח"כ אין שום איסור. ובזה יתיישב עוד דברי הרמב"ם פכ"א הל' כ"ט באיסור רחיצה במים הרעים לרפואה כשמשתהה. שנתן טעם משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואלו צער הם. והוא היפוך כל המפרשים שמפרשים הטעם משום איסור רפואה. ובלא נשתהה מותר מפני שנראה כמיקר. והרמב"ם עוסק בהלכות אלו באיסור רפואה וכאן כתב טעם אחר. שיכל את ידיו:

(כג) ונראה דאזיל לטעמי' בהל' מלכים בלאו דלדור במצרים שהוא לאו שאין בו מלקות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה. שבעת הכניסה מותר ובשעה שחושב להשתקע אין בו מעשה. ואף שהלך ע"מ להשתקע אין מצרפין המעשה שבתחלה עם השתקעו אח"כ אף שמה שמשתקע אח"כ הוא מכח הכניסה שבתחלה. ולכאורה דומה לאשו משום חציו דכל מה שנעשה בסיף חשוב הכל מעשה דידי'. אינו דומה. משום שלא נעשה מעשה אח"כ אף מאליו. ע"כ אי אפשר שיחשב מעשה. ודוקא היכי שלבסוף נעשה מעשה. חשוב מעשה דידי' משום שבא מכחו. אבל זה לא נעשה בו אח"כ דבר. וכן משמע מתוס' יבמות צ':

בסדין שפטרו חכמים מציצית ולא הוי עקירת דבר מן התורה דשב ואל תעשה הוא. וכתבו התוס' משום דבשעת עיטוף לא מחייב עד אחר שנתעטף ואז שוא"ת הוא. ואף שעטיפתו אח"כ הוא מכח המעשה שבתחלה לא חשוב מעשה [ולענין שלא יקשה מכלאים כבר נתבאר בדברינו במלאכת קוצר ס"ק ס"א בס"ד]:

(כד) ולפי"ז בנידון דידן מאחר שבכניסתו למים אין בו איסור שוב מה שמשתהה אח"כ במים דומה לאספלנית המונח ע"ג מכה כל השבת שאין בו איסור כיון שהנחתו הי' בהיתר מע"ש. ה"נ כניסתו למים בהיתר היתה. מה תחלוק. משום ששהייתו במים מכח כניסתו למים בשבת וחשוב שפעל השהיי' בשבת במה שנכנס שם (ואינו דומה למניח אספלנית מע"ש דמה שפעל המלאכה בע"ש היתר הוא] הא מוכח בלאו דדירה במצרים דלא חשוב שפעל הדירה שאח"כ במה שנכנס וחשוב מונח מאליו שמותר. ואין לחלק דהכא חשוב הרפואה שאח"כ מעשה שנעשה מחולה בריא. וכיון שנעשה אח"כ מעשה אף שהוא מאליו שוב דומה לאשו משום חציו דחשוב מעשה דידי'. הא ליתא להרמב"ם הנ"ל דהאיסור גם על המתרפא א"כ המניח אספלנית מע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת יאסור במה שמתרפא. וע"כ דאין איסור רק בפעולת הרפואה הפועל והנפעל. אבל לא הרפואה עצמה כנ"ל. ולכאורה יש לומר עוד דלעולם חשוב שפעל השהי' שאח"כ במה שנכנס. ובדירה במצרים נמי חשוב שפעל הדירה במה שנכנס אך הואיל שהדירה אין בה מעשה חשוב שפעל לאו שאין בה מעשה. והכא כיון שחשוב שפעל השהי' אף אם לא יחשב מעשה הלא מצינן שבות דרפואה בלא מעשה במתרפא. וכיון דבשעת הפעולה איכא גזירה דשחיקת סמנין יאסור. ליתא דא"כ הקונה חמץ בפסח יחשב לאו שאין בו מעשה שעצם הלאו הוא השהי' ואין בו מעשה והרי פעל לאו שאין בו מעשה. ועוד שהרי איתא בתוס' יבמות הנ"ל דחשוב סדין בלא ציצית שב ואל תעשה. ואם חשוב שפעל עבירת עשה בכחו הוי עקירת דבר מן התורה. ושם אין היתר רק אם ד"ת נעקר מאליו כמו שפירש"י שם. ולא מצינו היתר שהתירו חכמים לאו שאין בו מעשה רק דיבור וכיוצא. אלא ודאי דכיון שאח"כ מונח כבתחלה לא חשוב כחו. וא"כ אין כאן איסור בתחלה. ואח"כ אין חשש שחיקת סמנים כמו באיספלנית שע"ג מכה המונח כל השבת:

(כה) ולפמ"ש בדעת הרמב"ם דשבות דרפואה הוא גם במתרפא ע"י אחר אך דהוא שבות דלית בי' מעשה ומותר במקום חולי. ניחא ליישב קושית התוס' מכילתין צ"ג. בד"ה אמר רב זביד. דבשבת אית לי' לרב זביד מסייע אין בו ממש. ובביצה הקשה רב זביד לאמימר ומר הא מסייע דעמיץ ופתח. ולפימ"ש י"ל לפי מ"ש הריטב"א מכות כ':

בהא דניקף חייב מלקות ואף דלאו שאין בו מעשה אין לוקין מוקי לה רב אשי במסייע וכתב הריטב"א דאף דמסייע אין בו ממש. הכא דבלא מסייע נמי עובר בלאו. לענין שיחשב לאו שיש בו מעשה סגי במעשה כל דהו שמסייע. וה"נ כיון דשבות הוא במה שמתרפא. לענין שיחשב שבות דאית בי' מעשה סגי במסייע. ואמימר השיבו דהכא דמשום החולי הותר השבות דמתרפא בלא מסייע. ולא נשאר לאסור רק משום מסייע. מסייע אין בו ממש. ולא דמי לניקף שבלא הסיוע נמי לאו הוא. והכא בלא הסיוע היתר גמור הוא:

) (כו) ובהכי ניחא ליישב עוד קושית רעק"א במה שפרש"י בביצה. מסייע. דבלא"ה נמי מתעבדא. ומבואר שאם לא הי' יכול לכחול בלא מה שעמיץ ופתח הי' אסור. והא האי עמיץ ופתח הוא רק הכנה כדי שיוכל הגוי לכחול אחר עמיצתו והוא אינו עושה כלום. והנה בהא דמסייע דניקף שפי' רש"י מזמין השערות למקיף תמה ג"כ רעק"א בתשובה סי' צ"ו דהוא אינו עושה כלום. ובמק"א כתבתי ליישב באריכות. וסוף דבריי הי' דודאי המקיף שהכלי בידו והוא מקיף והולך ובעודו מקיף הניקף מנענע בראשו שיהי' השערות סמוכים אליו ויהי' לו בנקל לגלח. בריא ההיקף ואין לספק שמא לא יקיף ודומה למוסר בנזקין. דכיון שאף בלא מעשה הוא עובר בלאו דניקף. דומה לנזקין שמשום שהניזק ממונו ניזק חייב אף בגרמי. ה"נ כיון דסוף סוף עובר בלאו אפי' בלא מעשה שפיר חשוב מה שגרם שיעבור כאלו עבר הלאו במעשיו. וה"נ בנ"ד כיון דאף בלא מעשה הוי שבות במה שמתרפא אף הגורם הוי מעשה. ואף שכתבנו שאמימר חילק בין זה לניקף משום שהחולי דוחה האיסור דמתרפא לא נשאר רק הסיוע לבד. י"ל דהיינו דוקא בשיכול לכחול בלא סיוע דידי' דהותר השבות דמתרפא אם לא יסייע. אבל אם אינו יכול לכחול בלא סיוע ועם הסיוע הוי שבות דאית בי' מעשה אין התחלה להיתר ודומה לניקף:

(כז) וכאשר כתבתי לדעת הרמב"ם דהאיסור הוא גם על המתרפא כ"נ לי גם דעת המפרשי' מכילתין קל"ד בהא דשמואל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה פירש"י דלא מוכחא מילתא דלרפואה עביד. וכן הוא בתשו' הרשב"א ח"ד ס"ס ר"ל. וז"ל אבל התירו לתת חוץ למכה מפני שלעתים רוחצין ומושחין בהם ושותתין ויורדין לתוכה עכ"ל ולמה לא פירשו כפשטו משום שלא חשוב שהוא מרפא וכהא דשבת ק"ב:

בשופך לדופני הספינה ויורד ממילא לים מותר דכחו בכרמלית לא גזרו וה"נ רפואה הוא דרבנן דומה לכרמלית דהוא דרבנן אלא ודאי משום דמתרפא לבד אסור ג"כ כל שניכר שלרפואה