אגלי טל קצב

משום שבות ומן הדין הי' שיבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין. גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים. וצריך ביאור דגזירה שמא יעבירנו נמי שבות הוא ויבוא עשה של תורה וידחה אותה. וצ"ל דגזירה שגזרו משום המצוה דמתוך שבהול לקיים המצוה יבוא לידי העברת ד"א ברה"ר כמ"ש רש"י בפ"ק דמגילה ד':

אינו בדין שהמצוה ידחה שבות זה וה"נ ברפואה שגזרו חכמים מתוך שבהול על רפואתו יבוא לידי שחיקת סממנים כמ"ש הרי"ף פרק במה בהמה אינו בדין שידחה משום החולי. וכל מה שהוא חולי ביותר שנופל למשכב יגדל החשש דשחיקת סממנים. והחולי עצמה גורם השבות. אין החולה דוחה כלל השבות זה. רק באינו נעשה בסממנים אלא שגזרו משום הרואים שיראו מרפאים יבואו לרפאות בסממנים היא דלא גזרו בחולה כיון שאין ברפואה זו עצמה גזירת איסור. כצ"ל לדעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם. אלא דאכתי קשה מ"ש הרה"מ בפ"ב שכתב שם שלא הותר בחולי אבר אחד. וזה שלא הותר לכחול אלא מן הגוי. ומה קשיא לי' מכוחל. אפי' הי' חולי כל הגוף הא כוחל הוא בסממנים [כהא דפ' אין מעמידין גבי עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סממנים מאתמול. הנה דכוחל הוא בסממנים] ולא הותר בחולה. ואפשר שדעת הרה"מ כמו שהביא הרמב"ן בס' תורת האדם י"א שלא כל צורכי חשאב"ס עושין ביו"ט שני כר"י במכשירין אלא בכוחל שהיא דבר השוה לכל נפש שאף הבריאין כוחלין. וע"כ אין גוזרין בכוחל משום שחיקת סממנים כיון שאין ניכר שעושה לרפואה שאף הבריאים כוחלין. הגם שמשום זה עצמו ניכר שעושה לרפואה שבודאי לא הי' עובר על איסור שבות דכוחל שאסרו חכמים משום לתא דכותב ובודאי הוא לרפואה שאז מותר. מ"מ כיון שכ"ז שאינו מותר גם לרפואה אין היכר כלל שעושה לרפואה. רק אחר שהותר שבות דכוחל משום חולי יש היכר שעושה לרפואה שוב נאמר הואיל ואשתרי אשתרי. וצ"ע:

(יז) קיצור שיטת הרה"מ לדעת הרמב"ם כל שבות מותר לחולה אפי' ע"י ישראל. זולת רפואה הנעשה בסם ואין דרך הבריאין עושין כן. וה"מ בחולה הנופל למשכב או מצטער וחלה ממנו כל גופו. אבל חולה באבר אחד. לא הותר לו רק שבות דשבות:

(יח) והכ"מ הקשה על הרה"מ שהרי אחר שכתב הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו כתב וכן כוחל מן הגוי ולא נזכר בדבר חילוק בין חולה בכל הגוף בין באבר אחד. ע"כ פירש הכ"מ דהא דכתב הרמב"ם ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה כוונתו שאין בהם גם שבות והני דהעלאת אזנים ואונקלי לאו שבות נינהו גם גזירה דשחיקת סממנים לא שייך בהם כיון שאין נעשין בסממנין כנזכר בפכ"א. ע"כ הותרו לצורך חולה. והוסיף הכ"מ לומר דאפי' יש בו סכנת אבר אין עושין שבות ע"י ישראל. ובפכ"א כתב דהרמב"ם גורס בגמרא חד אמר בין ביד בין בכלי חד אמר בכלי ולא ביד ופסק כלישנא קמא להקל. ופי' לפי שדברים אלו אין עושין בסמנים שאין דרך דברים אלו לעשות בסמנים. וכן פירש הט"ז סי' שכ"ח ס"ק כ"ח שרפואת דברים אלו אין נעשין כלל בסמנים. אבל אם יש לחולאים אלו רפואה בסמנים אסור גם רפואה אחרת. והנה הכ"מ החמיר מכולם דלו מבעיא שבות אסור ע"י ישראל שגם הרמב"ן וסייעתו סוברים כן. אלא אף גם מה שאינו שבות רק שנאסר משום רפואה ואפי' אינו עושה בסמנים אם דרך חולה זה לרפאות בסמנים אסור אפי' לחולה. שהרי העלאת אזנים וכו' חליים הם כמ"ש הרמב"ם פ"ב ואעפי"כ אם היה דרך לרפאות בסממנים היה אסור אפילו עושה ביד או בכלי:

(יט) וקשה לי טובא שהרי בפכ"א בתחלת דיני רפואה הלכה כ' כתב הרמב"ם לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחק סמנים. ומדכתב לבריא משמע כדברי הרה"מ שם שלא נאסר אלא לבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה וסתם חליים דרכן להתרפאות בסמנים ואעפ"כ מותר לחולה. ועוד קשה לי בהא דכתב בפ"ב וכן כוחל מן הגוי. דלשיטת הכ"מ זה בחולי גמיר ואין חילוק בחליו בין זה לבין חולה שאין בו סכנה דרישא [וכן משמע באמת מלשון הרמב"ם אעפ"י שאין סכנה ומ"מ חולה נחשב] וא"כ מק"ו דרישא נפיק. ואיך כתב תחלה היתר מלאכה ע"י גוי ואח"כ היתר שבות ע"י גוי. ועוד דכיון דכיחול ע"י גוי שבות דשבות הוא ומותר אפי' במקצת חילי כמ"ש הרמב"ם פ"ו הל"י. א"כ למה כתב דין זה בפ"ב דמשמע דלא הותר אלא בחולה גמור. דין זה מקומו בפ"ו דאפי' במקצת חולי יהי' מותר. וזה קשה גם להרה"מ. וגם בגמרא עצמה קשה דאמר רב אשי לאמימר מה דעתך דאמר רב המנונא חולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה. מה צריך בזה לרב המנונא הלא זה הוא רק שבות דשבות ומותר אפילו במקצת חולי בלא דר' המנונא:

(כ) אשר על כן נראה לי כשנדקדק בלשון הרמב"ם תחלת דיני רפואה נראה בו חדשות שכתב אסור להתרפאות בשבת. והתרפאות הוא מבנין נפעל [ועי' בתוס' בכורות ל"ד. שכתבו כמה פעמים מום שיכול להתרפאות. מבואר שהוא מבנין נפעל. ובש"ס ע"ז ט"ז. ר"י מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות] דהאיסור הוא על המתרפא ואפי' אינו מרפא את עצמו רק אחרים מרפאים אותו. ואיסור רפואה הוא בין על המרפא אחרים. כמ"ש אסור לדחוק כריסו של תינוק שמא ישקוהו סממנים המשלשלין. וכן על המתרפא. דמתרפא יוכל לבוא ג"כ לידי שחיקת סממנים כדי שירפאו אותו בהם. וע"ז כתב הרמב"ם כיצד לא יאכל וכו' ולא ישתה וכו'. ואף דמשכחת שיתחבו האוכל לבית הבליעה וישפכו המשקין לתוך גרונו. דכה"ג אכילה ושתי' מיקרי בפ' אלו נערות והוא בכלל לא יאכל דמתני'. אך בזה כיון שאינו עושה מעשה. שוב דומה לאמירה לנכרי דמותר בחולה שאין בו סכנה משום דהוי שבות דלית בי' מעשה כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם והטור. דהיינו טעמא דמותר אמירה לגוי בחולה שאין בו סכנה. ה"נ במתרפא ע"י אחרים. ואף לדעת הרה"מ בדעת הרמב"ם דבחולה שאין בו סכנה מותר אפי' שבות במעשה. לבד איסור רפואה בסממנים משום דבהול מחמת חליו ואיכא למיגזר טפי. הלא באמירה לגוי נמי איכא למימר מתוך שבהול אתי למיעבד בעצמו כמ"ש הר"ן פ' חבית גבי כיבוי דליקה. וע"כ משום דלא עביד מעשה לא גזרינן גבי חולה. וה"נ במתרפא ע"י אחרים. וע"כ כתב הרמב"ם אסור לבריא להתרפאות שדין זה דמתרפא ג"כ אסור אינו רק בבריא ולא בחולה. וע"כ הכוחל מן הגוי בשבת אין היתר רק בחולה גמור ולא במקצת חולי דשבות גמור הוא במה שמתרפא. אך שהוא מותר משום דלית בי' מעשה. וניחא שהרמב"ם כתב דין כוחל מגוי אחר שכתב שמותר לעשות מלאכה גמורה ע"י גוי. שהוא חידוש דין שהוא שבות ע"י ישראל אך משום דלית בי' מעשה מותר ודמהו לאמירה לגוי. וזה שאמר רב אשי לאמימר מה דעתך דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ומותר משום דלית בי' מעשה. ה"נ במתרפא אינו עושה מעשה. ולעולם כל שמרפא בידים אפי' אינו עושה בסמנים אסור זולת בחולה שאין דרך לרפא בסמנים:

(כא) ובשאר שבותים אם מותרין לצורך חולה. י"ל כדעת הרה"מ שמותרין. ודוקא שבות דרפואה שהוא משום שאדם בהול על רפואתו הוא שלא