אגלי טל קצא

אתי לידי מלאכה דאורייתא. אבל תחומין דהוא דרבנן ע"כ לא גזרינן. וצ"ל משום דרפואה שהוא ע"י העמדה במים שהוא שלא בסממנים רק שנגזור אטו רפואה שע"י סמנים שאסור מדרבנן משום גזירה שמא ישחוק. חשוב ג"כ גזירה אטו דרבנן. ע"כ מקשה עלה מגזירה דתחומין. ומ"מ מבואר דרפואה שלא ע"י סמנים הוא שבות קל שהוא גזירה לגזירה וע"כ מותר במקום חולי. ובש"ע הרב מלאדי דטעם דמותר לאכול ולשתות לרפואה במקום חולי משום דלא אפשר ע"י גוי והוא כסברת הר"ן גבי גונח. ולא נתבררו לי דבריו שהרי אפשר שהגוי ישפוך לתוך פיו. מיהו איך שיהי' יש מחלוקת בין הר"ן להרמב"ן בזה. דלהרמב"ן אף הנעשה בסמנים מותר במקום חולי. והטעם יש לומר דהנה האי גזירה דשחיקת סמנים פי' הרי"ף מתוך שאדם בהול על רפואתו אתי למישחק סמנים. והאי גזירה דמתוך שאדם בהול מצינו נמי בהצלה מפני הדליקה דגזור רבנן דאם יהא מותר להציל מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי. ומ"מ התירו להציל מזון ג' סעודות. הנה דמשום מצוה התירו ושאר שבות לא התירו אפי' במקום שופר ומילה. וע"כ גם רפואה שנאסר משום שאדם בהול קל איסורא דידי'. [מיהו הטור כתב גבי דליקה דוקא אם יבוא להציל כל ביתו יהי' טרוד ואתי לכבות אבל אם יציל רק ג' סעודות לא אתי לכבויי וליכא ראי' משם]:

(יב) שוב נתיישבתי דאף לרמב"ן רפואה הנעשה בסמנים חמור כמו שאר שבות גמור. והא דכתב הרמב"ן דהחזרת רטוי' אסור רק משום דאינו חולה בכל הגוף. משום דס"ל כמ"ש התוס' עירובין ק"ב:

בשיטת רש"י דבחזרה ליכא גזירה דשחיקת סמנין כיון דמאתמול הוה עלה. אלא דס"ל להרמב"ן דמ"מ לא קיל מרפואה הנעשה שלא ע"י סממנים. ויש סיוע לסברא זו בשמעתא דביצה י"א:

גבי התירו סופן משום תחילתן ויתבאר לפנינו בדין חזרת רטוי' בס"ד. והיינו דמייתי הרמב"ן מהחזרת רטוי' במדינה ולא מנתינת רטוי' דאסור אפי' במקדש ולמעט במחלוקת עדיף וכן דעת הרה"מ לשיטת הרמב"ם פכ"א הל"כ כמו שיתבאר לפנינו בס"ד. וכו דעת הרב המאירי שבת ס"ו:

בדין סחופי כסת הטבורא שפיר דמי משום שאינו בסמנים הותר בחולה שאין בו סכנה:

(יג) העולה לדינא לדעת הרמב"ן והר"ן. במיחוש בעלמא שאין לו כאב גדול אפי' באבר אחד אין מתירין לו אפי' שבות וע"י גוי דהיינו שבות דשבות. וכן מלאכה כלאחר יד [מיהו מה שהוא משום שבות אפי' נעשה כדרכו והוא עושהו כלאחר יד מותר אפי' במצטער בעלמא דהיינו הא דצפורן שפירשה רובה דמותר להסירה ביד משום צער. ומשום דכלאחר יד ע"י ישראל קיל מע"י גוי כי אורחי'. דכלאחר יד התירו במקום פסידא ואלו גוי הבא לכבות אין חומרים לו כבה] וכן אסור בו כל רפואה ואפי' שלא ע"י סמנים. וכן חזרת רטוי'. חולה באבר אחד היינו שיש לו כאב גדול באבר אחד. ג"כ אסור בו כל רפואה וכן מלאכה כלאחר יד. זולת שבות דשבות אפשר דשרי. חולה בכל גופו התירו בו מלאכה ע"י גוי. וכ"ש מלאכה כלאחר יד ע"י ישראל. וכן התירו בו רפואה הנעשה שלא בסמנים. וכן החזרת רטוי'. אבל לא שבות ע"י ישראל. ולא רפואה בתחילה ע"י סממנים. סכנת אבר מתירין לו אפי' שבות הנעשה ע"י ישראל. ורפואה בתחילה בסממנים:

(יד) ודע דהרמב"ן בחי' לע"ז יש לו שיטה אחרת. דבחולה שאין בו סכנה אע"ג דאין מחללין עליו במלאכה שהיא של תורה. באיסור דרבנן מחללין. דהא צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה. ולא שאני לן בין שבות דלית בי' מעשה לשבות דאית בי' מעשה. וכן אמרינן בגונח יונק חלב משום דלכאחר יד לא גזרו בי' רבנן. והוא היפוך ממה שכתב בס' תורת האדם דשבות דאית בי' מעשה כי אורחי' לא שרינן אלא באית בי' סכנת אבר. עוד הקשה שם בהא דמוכיח הגמ' דשנים כלפנים מן החלל דמי מהא דהחושש בשניו. חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי ומה ראי' הא כאיב טובא חולי הוא ומותר לגמע דליכא רק שבות ותירץ דבחולה שאין בו סכנה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן והא אפשר לגמע ולבלוע. וזה ג"כ הוא היפוך ממה שכתב בס' תורת האדם שהוכיח מהוכחת הגמ' הנ"ל דדוקא חולה בכל הגוף שרינן שבות. והתירוץ שבחידושיו משום דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן. קשה הבנה דא"כ אפי' איכא סכנה נמי. דהרמב"ן עצמו דעתו דכל חולה שיש בו סכנה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן כמ"ש הרה"מ בפ"ב משמו. ולהלכה פשיטא דכפסקו בתה"א נקטינן:

(טו) שיטת הרמב"ם בפ"ב ובפכ"א. ונחלקו בפירוש דבריו שבפ"ב הרה"מ והטור עם הב"י. וז"ל הרמב"ם בפ"ב הל' יוד חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י עכו"ם. כיצד אומרין לגוי לעשות והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת ואעפ"י שאין שם סכנה. ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפי' ע"י ישראל. לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכיוצא בזה. ובפרק כ"א הלכה ל"א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסממנים כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן. עכ"ל. וכתב הרב המגיד בפ"ב וזה לשונו ומחזירין את השבר פ' חבית פסק הלכה בגמרא. וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולה שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כל הגוף בין שבות דאמירה לגוי בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה [פי' בחולי אבר אחד כיון שאין סכנת האיבר] לא הותר לישראל שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן הגוי עכ"ל שם. ובפכ"א בהא דלהעלות אזנים כתב הרה"מ מימרא הזכרתי' בפ"ב ושם שתי לשונות חד אמר ביד ולא בסם וחד אמר בסם ולא ביד. ופסק רבינו כמ"ד ביד ולא בסם. ומבואר מדבריו דאף שאפשר בסם ואיכא למיגזר שמא יעשה בסם וישחק סממנים. מ"מ כיון שאינו עושה בסם מותר. ואף שהלכה רווחת שכל רפואה בשבת אפי' שלא בסם אסור. וכמה משניות וכמה הלכות בהרמב"ם כן. מ"מ התירו בזה משום חולי כמ"ש בפ"ב בהיתר חולה שאין בו סכנה. ואם הי' צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפי' ע"י ישראל לפיכך מעלין את האזנים וכו' רק בסם אסור אפי' בחולה. ושם בפכ"א הל' כ"א בהא דכתב הרמב"ם כיצד לא יאכל אדם דברים שאינו מאכל בריאים. כתב הרה"מ ופי' כל הדינים אלו הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה עכ"ל. ואזיל לטעמי' בהלכה ל"א דאפי' רפואה שאפשר לעשות בסם כל שאינה נעשית בסם לא גזרו בחולה. ויש לעיין דאפי' נעשית בסם כיון שאין בו אלא שבות שמא ישחק סממנים הלוא דעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם דכל שבות מותר בחולה והני חולים חשיבי כנזכר בפ"ב. ואין לומר כפירש"י משום דאפשר ביד. דלשון הרמב"ם בטעם ההיתר לפי שאין עושין בסמנים כדי לחוש לשחיקה לא משמע כן כלל. ורש"י הוצרך לפי' זה לפי פירושו שיש סכנה בדבר ופשוט שהכל מותר והוצרך לפרש לפי שאפשר ביד. אבל הרמב"ם שפירש באין סכנה פירש כפשטו שאין מתירין בסם. ולמה. הא מ"מ אין בו אלא שבות:

(טז) ונראה דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' שופר ה"ו בהא דאין תוקעין בשבת. אעפ"י שהתקיעה