אגלי טל קצ

שהרי הרב המגיד לקמן בד"ה מחזירין את השבר כתב בדעת הרמב"ם דבחולה כל הגוף מתירין שבות ע"י ישראל. אבל באבר אחד אסור. וזה שלא הותר לכחול אלא ע"י גוי. הנה דמ"מ ע"י גוי מותר אף שאינו כולל כל הגוף. ע"כ מוכרח לומר דהאי אפי' ע"י גוי היינו אפי' ע"י גוי מלאכה גמורה. וכן דעת הבית מאיר. אך המג"א סי' שכ"ח ס"ק י"ב מחלק בין מיחוש בעלמא בין חולה באבר אחד. דבחולה באבר אחד מותר שבות דשבות והיינו עובדא דאמימר. ובמיחוש בעלמא אסור. ולענ"ד מ"ש המג"א דהיינו עובדא דאמימר. לדעת הרמב"ן ודאי ליתא. שהרי הרמב"ן הביא ראי' דשבות על ידי ישראל אסור בחולה מעובדא דאמימר דאסור ע"י ישראל ואי עובדא דאמימר לא הוי חולי גמור אין ראי' משם. אך עיקר הדין נכון ואף לרמב"ן דמ"ש הרב המגיד בשמו דמיחוש בעלמא אין מתירין שבות ואפי' ע"י עכו"ם היינו אפי' שבות דשבות ודלא כלח"מ וב"מ. וראי' ברורה מדכתב הרה"מ וכגון לכחול את העין בסוף אוכלא והוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש כו'. מבואר דבחושש בעלמא לא מתירין לכחול. ובמה עסקינן אי ע"י ישראל אפי' בחולה כל הגוף אסור לרמב"ן. וע"כ ע"י עכו"ם ומ"מ במיחוש אסור ואף הרמב"ם סובר כן כמ"ש הרה"מ. אלא ודאי כמ"ש המג"א דאף דבמיחוש אסור בחולה באבר אחד מותר. והיינו היכי דכייב טובא באבר אחד. דרמב"ן הוכיח מהא דפ' אין מעמידין דמ"מ לא נקרא חולי בכל הגוף אך מ"מ חולה באבר אחד נקרא. והיכי דלא כאיב באבר אחד אלא קצת. חושש הוא. ואף שבות דשבות אין מתירין לו. ונראה לי דהיכי דיש לו קצת צער בכל גופו מתירין לו ג"כ שבות דשבות להרמב"ם והיינו הא דהרה"מ בפ"ו. וטעם הדברים עפ"י מה שהארכתי לפרש הסוגיא לדעת הרמב"ן עם הכלל דבאמירה לעכו"ם מקילין חד דרגא. במקום שע"י ישראל מתירין בסכנה. מקילין בעכו"ם בחולה. ובמקום שמקילין ע"י ישראל בחולה. מקילין במיחוש ע"י גוי. וע"כ בחולה באבר אחד כיון דבסכנה באבר אחד מתירין שבות ע"י ישראל. מקילין בחולה באבר אחד לעשות השבות ע"י עכו"ם. דהיינו שבות דשבות. וכן במיחוש בכל גופו להרמב"ם כיון דבחולה בכל גופו מתירין שבות ע"י ישראל להרמב"ם שוב מתירין במיחוש בכל גופו ע"י עכו"ם:

(ט) ונראה לי עוד ראי' דלרמב"ן במיחוש אסור אפילו שבות דשבות. שהרי הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' ר"א דמילה דאין מתירין שבות דשבות במקום פסידא וראייתו מהא דעכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה אף דכיבוי הוא מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות. ואלו מלאכה כלאחר יד מקילין במקום פסידא בצינור שעלו בו קשקשים. והשתא קל וחומר מה כלאחר יד דמותר במקום פסידא לא התירו במיחוש אלא בחולה שחלה כל גופו כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם. שבות דשבות דחמיר דאסור במקום פסידא לא כ"ש דלא התירו במיחוש. וא"ת מקל וחומר זה אפילו בחולי באבר אחד לא לשתרי שבות דשבות דהא כלאחר יד לא שרי אלא בחולה בכל גופו דוקא. יש לומר דהא בטעמא תליא מילתא כיון דבסכנת אבר מתירין השבות ע"י ישראל מקילין בחולה ע"י עכו"ם. משא"כ פסידא אין היתר בו ע"י ישראל כדרכו ואפשר עוד דאפי' בחולה באבר אחד אין מתירין לו שבות דשבות לדעת הרמב"ן. אף שמותר לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ו. ומ"ש הרה"מ ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פכ"א. היינו על מה שכתב דמיחוש עלמא אין מתירין לו כלום. מ"מ זה ברור דבמיחוש בעלמא אסור אפילו שבות דשבות בין להרמב"ם בין לרמב"ן כדברי המג"א:

(י) שיטת הר"ן היא שיטה הב' המובא בש"ע דפליג על הרמב"ן במה שהתיר כלאחר יד ע"י ישראל בחולה שאב"ס. והיינו דהר"ן פ' שמונה שרצים לא הביא ההיתר דע"י שינוי. ובפ' חבית תירץ אהא דגונח יונק חלב. וקשה הא שבות ע"י ישראל לא שרינן במקום חולה. ותירץ דכאן הקלו לפי שא"א לעשות ע"י עכו"ם דקיי"ל רפואת חלב היא כשהוא רותח. ולפענ"ד אין לעשות מזה פלוגתא שהרי כ' גם תי' הרמב"ן ע"ש. ועוד דאח"כ כשהקשה אהא דהתירו כלאחר יד במקום פסידא. מ"ש שאין אומרים לגוי כבה. ותירץ בתירוץ הב' שהוא העיקר דשבות כלאחר יד קיל משבות דאמירה לגוי. וא"כ שוב לק"מ הא דמותר כלאחר יד במקום חולה כיון דשבות דאמירה לגוי הותר בחולה שאין בו סכנה כל שכן כלאחר יד. ואף הר"ן מתיר ע"י שינוי מקו"ח דאמירה לגוי. עוד יש מקום עיון בש"ע. שהביא דעת הרמב"ן בזה"ל. שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי. משמעות הדברים שעושין השבות בשינוי ג"כ והוי שבות דשבות. ובאמת הרמב"ן מתיר אפי' מלאכה ע"י שינוי. ועוד דבזה ודאי אין מחלוקת מהר"ן דהיינו הא דפ' המצניע בצפורן שפירשה רובא מתירין במקום צער להסירן ביד והיינו לי השבות בשינוי ואפי' בלא חולה רק משום צער בעלמא. והובא שם בש"ע סעיף ל"א:

(יא) אך לפענ"ד יש מחלוקת אחרת בין הרמב"ן להר"ן דלרמב"ן רפואה התירו במקום חולי בכל הגוף אפי' רפואה שאינה ע"י אכילה ושתי' ואפי' הנעשית ע"י סמנין. שהרי כתב בס' תורת האדם דהחזרת רטי' שאסור במדינה משום שאינו חולה בכל הגוף ואלו הר"ן הוכיח דבסכנת אבר מחללין בשבות ע"י ישראל מהא דפ' אין מעמידין. סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סמנין מאתמול הנה דס"ד דלא הוי סכנת נפשות ומ"מ מתירין שבות שאסרו חכמים גזירת שחיקת סממנין. הרי מפורש דהר"ן ס"ל דהנעשה בסמנים הנאסר משום גזירה דשחיקת סמנים חשוב שבות גמיר והוכיח מינה דכל שבות מותר ע"י ישראל בסכנת אבר. [ולהרמב"ן הנ"ל אפי' בחולה בכל הגוף בלא סכנת אבר מותר זה. והרמב"ן כשהביא זה בספר תורת האדם כתב דכוחלת הוי שבות והיינו הא דהמצניע שהוא ככותבת] אבל בחולה בכל הגוף בלא סכנת אבר דאין מתירין לו שבות גמור ע"י ישראל ה"ה דאין מתירין לו שבות דרפואה ע"י סמנים דהוא ג"כ שבות גמור. ודוקא בנעשה שלא בסמנים שהוא גזירה רחוקה אטו רפואה בסמנים. ושמא ישחוק הוא שהתירו במקום חולי. וראי' לזה מהא דפ' במה בהמה דמקשה אהא דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי שתצטנן דמפרש לה גזירה אטו שחיקת סמנים. ומקשה ומי גזרינן והתנן היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה. ונגזור דילמא אתי לאתויי. ומה קושיא הלא שחיקת סממנים הוא מלאכה דאורייתא שפיר גזרינן דילמא הג"ה חמה וממתינים לו שבעה ימים. מ"מ כיון שהש"ך ס"ל דשאר חלאים שבעין חשובים אין בהם סכנה שוב אין לומר דבעין כיון דבחולה שבו עושין מלאכה אפי' ע"י ישראל מותר במיחוש שבו ע"י גוי. דליתא דהא בשאר חלאים אין עושין מלאכה ע"י ישראל. מ"מ יש ליישב דברי הגמ' בסוף אוכלא מחלאים שמחללין אף דעכשיו לא הוי רק מיחוש. מ"מ כיון דהוי מיחוש מחלאים אלו שמחללין ע"י ישראל מותר ע"י גוי. ולפי"ז מיחוש משאר חולאים אסור ע"י גוי. ואסור בו שבות דרפואה ואיכא לאוקמי הא דאיסור רפואה בעין במיחוש דשאר חלאים ואין ראי' לדברי המג"א. אך דברי הש"ך צ"ע ל "ד. ואם מא כסברתי יהי' ראי' לדברי המג"א: