אגלי טל קפט

שפתיו הוי מעשה. אשר ע"כ צ"ל משום שגם בשל תורה דוחה ביש בו סכנה גמורה. ע"כ הקילו חכמים בשל דבריהם באין בו סכנה. ועי' בראב"ד פ"ו שקורא לחולה שאין בו סכנה מקצת חולי. ויש בו סכנה חולי גמור. וע"כ כיון שבחולה גמור מותר אפי' מלאכה של תורה. במקצת חולי מותר אמירה לגוי. ומדמה הש"ס דה"ה כיון שבכיבוש גמור מותר אפי' מלאכה של תורה ה"ה בקנין דהוא קצת כיבוש התירו אמירה לגוי. ולפי"ז יש לומר דה"ה החולה באבר אחד שאם הי' מכה באותו אבר היה סכנת נפשות התירו ג"כ אמירה לגוי אף באין בו מכה רק חולי באותו אבר כיון דבמכה מותר מלאכה גמורה. וה"ה בכאב גדול דהיינו חולי באותו אבר שהוא קצת כמכה [ותדע דלקצת פוסקים כאב דינו כמכה גמור. והחולקים מודים עכ"פ דנחשב קצת כמכה. וכעין שכתב התה"ד לענין טחינה שלא בגידולי קרקע הובא בדברינו לעיל ס"ק י"ז אות ו'. דכיון דליש פוסקים לא שייך בו טחינה כלל. אף להחולקים לא חשוב טחינה גמורה] התירו בו אמירה לגוי ודינו כחולה שאין בו סכנה בכל הגוף. וזהו ראיית הש"ס ע"ז הנ"ל מהחושש בשיניו חושש הוא דלא הא כואב טובא שפיר דמי. ע"כ משום דבמכה מחללין אפי' במלאכה של תורה ע"כ בכואב טובא דנחשב כחולה מותר בו שבות דרפואה כמו שמותר רפואה בחולי כל הגוף מה"ט. ולפי"ז בכואב טובא בשיניו לדידן דלא איפשטא בעיין אין מתירין בו אמירה לגוי ולא רפואה כיון שהאיסור הוא ודאי וספק אם התירו. ונהי דבמכה גמורה בשיניו מחללין דספק נפשות להקל. אבל בכאב לבד בלא מכה דאף לבעל האיבעיא ליכא ספק נפשות אין מתירין לו אמירה לגוי ולא רפואה כיון שהאיסור ודאי וספק אם התירו. וכן מוכח בפ' כיסוי הדם בכוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו. אף דאפי' אם המה הוא אי "ן רק איסור דרבנן לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא. כיון שהאיסור הוא ודאי והמתיר ה"ת ספק:

וה"נ בנ"ד. ואתי שפיר דברי הט"ז ופרמ"ג והרב בש"ע. וניחא נמי דברי הגר"א דמוכח מהא דהא כייב טובא שפיר דמי דרפואה מותר בחולי כל הגוף ומשום דבסכנה מתירין מלאכה גמורה שוב באין סכנה מתירין רפואה. דאי אין מתירין רפואה אלא בסכנה איך מתירין רפואה בכואב טובא. הלוא כואב אינו כמכה. אלא משום דבמכה דהוא סכנה מתירין בו מלאכה. שוב בחולי באותו אבר מתירין רפואה. וממילא בחולה כל הגוף כיון דבסכנה מתירין מלאכה בחולה מתירין רפואה. וכעין שאמרו באמירה לגוי:

(ז) ומעתה מיושב הא דביצה דמדמה סוף אוכלא ופצוחי עינא לחולה. והקשינו הא אינו חולה בכל הגוף. ולפימ"ש ניחא דכי אמרינן מיחוש אינו כחולה היינו במקום שבחולי אין מתירין מלאכה. אבל בעין שכל חולה שבו נחשב סכנה ולא משכחת חולה שאין בו סכנה בעין זולת סוף אוכלא היינו לאחר שנתרפאה ולא דמי למכה של חלל שדוקא במכה מחללין [וכן מבואר ברמב"ם שבעין כ שבחולה מחללין ובחלל הגוף כתב שבמכה מחללין] שוב במיחוש מתירין אמירה לגוי. שהכלל באמירה וברפואה התירו חד דרגא יותר מבמלאכה. משום דבחולה שיש בו סכנה בכל הגוף מתירין מלאכה של תורה. בחולה שבכל הגוף מתירין אמירה ורפואה וכן בחלל ולפנים שבמכה שבו מתירין מלאכה של תורה בחולה בו מתירין אמל"ג ורפואה ובעין שאפי' בחולה בו מתירין מלאכה של תורה. שוב במיחוש שבו מתירין אמל"ג ורפואה והשתא שפיר מוכיח הרמב"ן דאם איתא דמתירין שבות ע"י ישראל בחשב"ס הי' מותר לכחול העין בעצמו במיחוש שבו כנ"ל. ולפי"ז צריך לומר דהא דאסור ליתן יין בתוך העין ורוק תפל אפי' ע"ג העין אסור. היינו באין לו מיחוש בעינו. וכדעת המג"א ס"ק מ"ג והסכימו עמו האחרונים דאפילו באדם בריא אסור רפואה ):

הג"ה ) מה שכתבנו שבעין לא משכחת חולה שאין בו סכנה רק בסוף אוכלא וזולת זה כל חולי שבו חשוב סכנה כן משמע ברמב"ם פ"ב מהל' שבת ה"ד שהעתיק הנזכרים בגמרא בעין והוסיף וכיוצא בחלאים אלו. וכן העתיק הטור סי' שכ"ח לשון הרמב"ם "וכיוצא בהן" משמע דס"ל כל חולי שבעין חשוב סכנה. ולמדו זה מדלא מבעיא לש"ס רק בסוף אוכלא. וכן משמע בריטב"א ונמ"י פ' הערל בהא דכגון דכאיב לי' עינא לינוקא ואיתפח ביני וביני וכתבו הריטב"א והנ"י דדווקא בכאב מועט אבל כאב גדול נותנין לו שבעה ימים דחמיר מחלצתו חמה דשורייני דעינא בליבא תלי כדאיתא פ' אין מעמידין וכן פסק הרמ"א יור"ד סי' רס"ב. ומשמע דכל כאב גדול חשוב סכנה וכמ"ש. אך הש"ך שם כתב וז"ל נראה דהיינו באופן שנתבאר באו"ח סי' שכ"ח ס"ט כן משמע מהנ"י מהראי' שהביא עכ"ל. נראה דס"ל להש"ך דווקא חלאים אלו. ובאמת לענ"ד משמע בהרמב"ם והטור והריטב"א והנ"י דכואב הרבה חשוב סכנה וחמיר מחלצתו (ח) ועתה נבאר לדעת רמב"ן במיחוש בעלמא או במקצת חולי אם מתירין בו שבות דשבות שנבוכו בו האחרונים ומחלקותם בלשון הרמב"ן בספר תורת האדם הביאו הרב המגיד פ"ב הל' י' אהא דחשב"ס אומר לגוי ועושה. וז"ל ופי' דוקא בדבר שיש לו ממנו חולי לכל גופו כגון חי' למד יום וכגון לכחול העין בסוף אוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפי' ע"י גוי. ולא עוד אלא אפי' דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. ע"כ בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו ז"ל פכ"א עכ"ל הרב המגיד. ולח"מ כתב דלכאורה משמע מלשון אין מתירין לו אפי' שבית דדבריהם ואפילו ע"י גוי. דאפי' מה שבישראל אסור משום שבות אסור אפי' ע"י גוי. אך אי אפשר לומר כן