אגלי טל יח

[יא] או אפי' על גבי יתידות. זה פשוט לשיטת התוס' ורש"י והג"א שהבאתי לעיל ס"ק יו"ד דבע"ג יתידות שנקב העציץ רואה פני הקרקע כמחובר לקרקע חשוב. ואף שלשיטת הרמב"ם פ"ח מה' שבת ה"ד אינו כן. מ"מ אנן קיי"ל כדברי רש"י ותוס' והג"א הנ"ל כאשר יתבאר אי"ה בביאור מלאכת קוצר באריכות בס"ק וא"ו בס"ד. וכן הוא במג"א סי' שי"ב ס"ג:

[יב] (א) המשקה מים. במועד קטן ד' ב':

אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע. אמר אביי לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא דניחייב משום תרוייהו וכדרב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים. וכ' ריטב"א דלא קאמר תיובתא. דרבה לטעמי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכיון דאינו חייב אלא אחת צריך להתרות בו משום ההיא דהויא עיקר טפי ועלה דהאי מלקינן לי' עכ"ל הריטב"א:

(ב) ותמוה לי דהא שם פריך רב יוסף לרבה מהמנכש בכלאים לוקה בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דלקי אלא לדידך חרישה בכלאים מי אסורה ולשיטת ריטב"א דרבה נמי מודה דאית בי' חיוב זורע אלא דמשום חרישה חייב טפי וא"כ בכלאים דחרישה מותרת שוב אף לרבה חייב משום זורע:

(ג) ונראה לפי' התוס' בכורות דף כ"ה ד"ה ואמר והבאתיו לעיל סק"ג דאף דתולש לאו היינו גוזז מ"מ בשבת מיחייב משום תולדה דגוזז ובקדשים כיון דאינו גוזז ממש פטור ועיי"ש. ומבואר מדבריהם דבשאר מילי חוץ משבת פטור בתולדות. וע"כ פריך שפיר. דהנה הה"מ ביאר דברי הרמב"ם פ"ז מה' שבת הל' ד' דכתב בקצת דברים דחשובים כאב ממש ובקצת דחשוב רק תולדה דכל שאינו דומה לו ממש חשוב תולדה כמו המחתך ירק דק דק אינו דומה לטוחן ממש שעושה קמח ובירק אינו כקמח רק לחתיכות קטנים ע"כ חשוב תולדה וע"כ הכי פריך מדמחייב בכלאים ע"כ חשוב אב וע"כ דדומה לו ממש ואי כרבה דמתרי' בי' משום חורש ע"כ לחורש דמי טפי ולזורע אינו דומה כל כך ובגדר תולדות זורע חשוב ואמאי חייב משום כלאים:

(ד) והא דמשני שם אהא דמשקין בשביעית דבשביעית אבות אסר רחמנא ולא תולדות מדכתיב כרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל קצירה בצירה בכלל קצירה אלא אהני תולדות אסר רחמנא ולא אשאר ואי כדברינו דלרב יוסף חשוב אב אמאי פטור בשביעית וגם ניכוש משמע דלא חשוב אב דמפיק לי' לאיסור בשביעית מקרא דשדך לא כרמך לא ומסקנא דקרא אסמכתא הוא ומשום דתולדות לא אסר רחמנא ומדמפיק לניכוש מקרא זה משמע דניכוש רק מדרבנן ומשום דהוא ג"כ תולדה:

(ה) אך לפמ"ש לעיל סק"ב דאף מידי דהוי אב גבי שבת משום דדומה לאב שבמשכן לגמרי. מ"מ גבי שביעית חשוב תולדה דדוקא גבי שבת משום דהכוונה אחת לגמרי כמ"ש הרמב"ם ודוקא גבי שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר מחשבה עיי"ש. ע"כ אף דמנכש חשוב אב להתחייב משום זורע אף גבי כלאים היינו משום דבכלאים אזלינן בתר כוונה וכמ"ש הר"ש פ"ז דכלאים בענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים משום דכלאים תלוי במחשבה ומוכיח כן מדתנן פרק ה' משנה ד' הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר ופירש הר"ש שם משום דשלא בכוונה נזרע ולא תזרע כרמך בכוונה משמע עיי"ש. וכיון דאיסור כלאים תלוי ג"כ במחשבה ע"כ נוכל לחושבו ג"כ אב כמו לענין שבת:

(ו) אולם בעיקר תי' הריטב"א משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט נראה שהי' בגרסתו המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט וגירסתינו הוא בשבת. ונלע"ד לחלק בין זומר וצריך לעצים דתרי עניני נינהו מלאכה אחת באילן שניי' בעצים משא"כ הכא כל המלאכה הוא בקרקע שמשביחה ומחמת שבח הקרקע משביחים הזרעים ונמצא שמלאכה אחת היא ולשיטת רש"י שהבאנו לקמן בביאור מלאכת חורש דמלאכת חורש הוא רק במה שמרפה לארעא ונמצא ששני ענינים יש במנכש הא' שמרפה הקרקע הב' שע"י שעוקר העשבים הרעים צמחו הני טפי וכן במשקה מים לזרעים שמלבד שמרפה הקרקע עוד מחמת לחלוחית צומחים הזרעים ודומה לזומר וצריך לעצים. אך לדעת הרמב"ם דכל שהוא להנאת הקרקע הוא תולדת חורש א"כ גם עקירת הזרעים הרעים שלא ינקו ממנה בכלל חרישה יחשב וכן השקאת השדה שמשבח הקרקע בהשקאה כמאמרם ז"ל מטרא בעלה דארעא כדכתיב כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וא"כ הכל מלאכה אחת הוא דמחמת שבח הקרקע מתגדלים הזרעים וא"א לחייבו שתים כנ"ל. ומיושב דברי רבה ועיין עוד בדברינו לקמן ס"ק כ"ב:

[יג] הילכך צריך אדם ליזהר טור וש"ע סי' של"ו ועי' בדברינו לקמן ס"ק כ"ד:

[יד] שלא ישפוך שם מים הנה לפי מה שנתבאר אי"ה לקמן ס"ק כ"ב דקירוב גידול לאו מילתא הוא ואינו דומה לקירוב בישול דחייב. לפ"ז יש לעיין בנוטל ידיו על הזרעים דעכ"פ אינו פסיק רישא שבלא מים אלו לא יתגדלו הזרעים אח"כ שהרי יש ספק שמא ירדו גשמים אח"כ ויתגדלו כמו ע"י נטילת ידים דעכשיו ולמה יאסור דודאי טעם האיסור משום פסיק רישא דאל"ה דבר שאין מתכוין מותר. אך לא קשיא דכיון שאפשר שבלא מים אלו לא יתגדלו כל כך. שוב חשוב זריעה בודאי והוי פסיק רישא אצל זריעה אף דלא הוי פסיק רישא אצל גידול הזרעים כיון דהוי פסיק רישא אצל זריעה חשוב פסיק רישא ודו"ק:

[טו] או מי רגלים. זה הוא דעת בעל ספר יראים. והש"ע בסי' של"ו התיר בין בשאר משקים בין במי רגלים מפני ששורפין את הזרעים ואינם מצמיחים. והמג"א והרב בש"ע הזהירו משאר משקים ולא ממי רגלים אך באשר העיד לנו בעל תפארת ישראל אשר בחכמת אקאנאמיא אמרו שמי רגלים טובים מאד לזבל הקרקע שוב אין כח בידינו להקל נגד דעת הספר יראים והאומנם כי יש לדין מאחר שיש בזה דיעות ממילא לא אוי בירור שמצמיחין ושוב אין כאן פסיק רישא שיחשב כמתכוין. ועכ"ז ראוי להחמיר:

[טז] כדי שיצמחו. הגם שהרמב"ם פ"ח מה"ש כתב סתם השורה חיטין ושעורין במים הרי זה תולדת זורע הרמב"ם לטעמי' דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי'. אבל לדעת רוב הפוסקים דפטור. פשוט דאינו חייב אלא א"כ רצונו שיצמחו:

ואף לדעת הרמב"ם יש חילוק בין נתכוין שיצמחו בין לא