אגלי טל קפח

בשבות אמירה לגוי במלאכה גמורה. מ"מ נסתר ראיית הרמב"ן מקושית רק אשי הא עמיץ ופתח. דכיון שעשה בעצמו והו"ל שבות הלוא אינו מותר אפי' שבות דאמירה לנכרי. ומה ראי' דשבות ע"י ישראל חמיר משבות דאמירה לנכרי שיהי' אסור בחולה כל הגוף:

(ג) עוד יש לעמוד בהא דפסק הט"ז שכ"ח ס"ק כ"ד בהא דהחושש בשיניו לא יגמע וכו'. דהיינו במיחוש בעלמא אבל אם יש לו כאב גדול ומחמת זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות לו כל הרפואות כדלעיל ס"ג עכ"ל. וכתב הפרמ"ג דמ"מ אסור לעשות ע"י ישראל בלי שינוי. והנה שדימו זה לחולה שאין בו סכנה. ותימה דבש"ס ע"ז כ"ח. הכי איתא כל מכה שמן החלל ולפנים מחללין עליו את השבת דסכנה הוא. איבעיא להו ככי ושני מהו. ת"ש החושש בשיניו לא יגמע כו' חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי. שמע מינה דכמן החלל ולפנים דמי. ודחי דילמא כייב טובא נמי חושש קרי לי'. ולא איפשטא בעיא. ונקטו הפוסקים לקולא בסכנת נפשות וא"כ כייב טובא מחללין עליו את השבת אפי' במלאכה דאורייתא. דהא מבואר בש"ס דכייב טובא מכה קרי לי' דהא פשיט בעיא דחשוב מן החלל ולפנים. מדכייב טובא שפיר דמי. ואי לא חשוב מכה מה בכך דחשוב מן החלל ולפנים. אלא דהש"ס דחי ודילמא לאו כמן החלל ולפנים וכייב נמי חושש קרי ליה. ומ"מ אי כמן החלל ולפנים דמי. ע"כ כייב טובא לאו חושש מיקרי כפשטא. וכייב טובא אפי' באיסור תורה מחללין. ואפי' לא נחלש בשאר הגוף. וא"כ דברי הט"ז והפרמ"ג צ"ע:

(ד) ואמנם כי האו"ה הובא ברמ"א שם ס"ג מי שחושש בשיניו מותר לומר לגוי להוציאו. וכתב המג"א וצ"ל שחלה ממנו כל גופו. ונראה פשוט שכשחלה ממנו כל גופו כל שכן שכואב לו טובא שהרי בגמ' פשיט מדכאיב טובא שפיר דמי שחשיב מן החלל ולפנים. דאל"ה לא הותר משום כאב כיון שאינו חולי כל הגוף. הנה דמשכחת אך שיהי' לו כאב גדול שלא יחלה כל הגוף. וכ"ש כשחלה מחמת הכאב שאר הגוף שהוא כאב גדול. וא"כ למה לא יהא מותר לישראל עצמו להוציאו. לא קשה מידי דמפורש באו"ה סי' נ"ט סעי' כ"ג דאין להתיר משום סכנה דאדרבה תלישת שן הוא סכנה. אבל על הט"ז והפרמ"ג קשה. ובש"ע הרב מלאדי ראיתי ג"כ בהא דמן החלל ולפנים ושנים בכל מחללין. דהני מילי מכה אבל מיחושים אין נקראים מכה אפי' כואב לו הרבה. ותמוה מש"ס הנ"ל דמוכח דשנים כאבי טובא חשוב מכה. עוד ראיתי בביאור הגר"א בהא דחולה כל הגוף מותר לו רפואה הביא ש"ס הנ"ל חושש הוא דלא הא כייב טובא שפיר דמי. ותמוה דהתם הש"ס רצה לפשוט מזה דחשוב כמן החלל ולפנים אבל בלא"ה לא הי' מתירין לו שום רפואה. ומזה דייק הרמב"ן דאפי' כואב טובא לא חשוב חולה להתיר לו רפואה. והוא מהיפוך להיפוך מדברי הגר"א הנ"ל:

(ה) וליישב כל זה נראה דהנה באמת קשה בש"ס הנ"ל דכייב טובא מותר משום דחשוב כמו מכה. מהא דכתבו האחרונים ביו"ד סימן קפ"ז דכאב אינו כמכה. וח"צ סי' ע"ג בתשובה שהשיב על הט"ז בתשובתו דכאב כמכה [ובעובדא דט"ז שהי' כואב לה הרבה] והשיב הח"צ וז"ל ולא כל מקום הכואב יש לה מכה צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עלי' את השבת עכ"ל. הנה דפשיטא לי' דכואב הרבה לא חשוב כמכה לענין שבת וקשה ש"ס הנ"ל:

(ו) אשר ע"כ נראה דהנה בגיטין ח':

הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למה הלכתא אמר רב ששת שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת. בשבת ס"ד. בדאמר רבא אומר לנכרי והוא עושה ה"נ אומר לנכרי ועושה ופירש"י בשבת קכ"ט. ביצה כ"ב. והיינו בחולה שאין בו סכנה ע"כ. וקשה לי דמה ענין מצות ישוב א"י לחולה. ואם באנו לדמות. יותר יש לנו לדמות למילה שאסור לומר לגוי להחם חמין. ואין לומר דהגמ' הביא ראי' דאף דברייתא סתם ואמר אפי' בשבת כוונתו ע"י גוי. ליתא דחולה שאין בו סכנה לא נזכר בשום מקום שעושין בשבת סתם. ואדרבה שם בשבת. אין עושין אותן בשבת. אבל עושי על ידי ארמאים. על כן נראה דהנה צריך להבין מה נשתנה ישוב ארץ ישראל משאר מצוות ואפי' ממכשירי מילה שאין מתירין לו שבות דאמירה לגוי. וכבר כתב הרב המגיד על זה שאין מדמין בשבותים שהרי מכשירי מילה אינו אומר לגוי ועושה ואילו משום ישוב א"י התירו. ואולם אנכי הייתי ברעיון ושוב מצאתי בתמים דעים להראב"ד סי' קע"ה בשם ירוש' מ"ק פ"ב ה"ד ריב"ל שאל לר"ל מהו ליקח בתים ומן הגוי בשבת. א"ל תני בשבת מותר כיצד עושה מראה לו כיס של דינרין והגוי חותם ומעלה בערכאות שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב וכה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפי' בשבת עכ"ל ומבואר שהטעם משום דעיקר כיבוש א"י דוחה שבת במלאכה של תורה ע"כ הקנין שדומה קצת לכיבוש כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' תרומות שדומה לכיבוש יחיד דוחה שבות דאמירה לגוי. והשתא לא קשה ממכשירי מילה שאינו דוחה שבת כלל ). וכיון שלמדנו מירושלמי טעם כותבין עליו אונו אפי' בשבת. והש"ס מדמה זה לדין אמירה לגוי בחולה שאין בו סכנה. נלמד שבחולה שאין בו סכנה יש ג"כ טעם כזה. והוא. דלכאורה קשה שבשלשה עבירות שהדין בהם יהרג ואל יעבור. אפי' בדרבנן הדין כן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אפי' במקום איבוד נפש. ולמה לא יהא הדין כן בשאר עבירות בחולה שאין בו סכנה שכיון שאינו דוחה איסור תורה ה"ה שלא ידחה שבות של דבריהם. והגם שבאמירה לגוי יש ליישב משום דהוא שבות דלית בי' מעשה [כן אמר נכדי דוד שיחי'] ועדיין יקשה להרמב"ם ורשב"א וראב"ד ותוס' דאפי' ישראל מותר לעבור על שבות לצורך חולה שאין בו סכנה. וגם להאוסרים לישראל. עצמו יקשה מאומר לגוי שהאמירה עצמה אסור משום ודבר דבר כמ"ש רש"י ע"ז ט"ו. וז"ל ומה שאסרו לומר לגוי בשבת עשה לי כך וכך משום שנאמר ודבר דבר אפי' דיבור אסור ואם לא נחשב הדיבור כמעשה הלוא בסנהדרין סוף בן סורר ומורה אסרו לספר עמה אחורי הגדר אפי' פנוי' משום אביזרייהו דג"ע. וקי"ל עקימת הג"ה ) ודברי הרב המגיד שאין מדמין בשבותים קשים בעיני שהפוסקים מלאים קושיות ותירוצים בעניני שבותים ועשו בזה כללים והרה"מ עצמו הביא בפ"ב ואם אין מדמין הכל בטל. אך העיקר עפ"י ירושלמי הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן פ' ר"א דמילה במחלוקת הגאונים אם מתירין שבות במקום מצוה ויש משיבין מהא דהלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפי' בשבת דמשום ישוב א"י לא גזר רבנן אלמא מותר אמירה אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה. ולא קשיא דהתם תועלת כל ישראל שלא תחרב ארץ ישראל. ועוד דאין שוקלין מצות ואין אנו יודעין מתן שכרן של מצוות כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה גבי מת ולא התירו גבי מילה. ועוד מצינו שהתירו בשבות עצמה במקום פסידא כההוא דצינור. ואין אנו מתירין כל שבות במקום פסידא. וכן אני אומר שאין מתירין אמירה לגוי אפי' בדבר שהוא משום שבות אלא במילה שנתנה שבת לדחות אבל בשאר מצוות אין דוחין שבות כלל אפי' ע"י גוי. עכ"ד. והנה מה שהביא רמב"ן ראי' ממה שהתירו גבי מת ולא גבי מילה אינו יודע מה זה. שבמת שהתירו היינו להוציא מכרמלית משום כבוד המת דגדול כבוד הבריות. ומה שהביא ראי' ממה שהתירו משום פסידא גבי צינור ולא בשאר דברים. כוונתו גבי דליקה שלא התירו גבי