אגלי טל קפה

[לד] אסור ללעוס בשיניו כו'. מגן אברהם סימן שכ"א ס"ק י"ב:

[לה] יראה לי שמותר לכסכס בגד כו'. בסי' ש"ב בענין טיט שעל בגדו כתב הטור בשם הר' פרץ דיבש אסור לכסכסו משום טוחן. ונהי דהוי מלאכה שא"צ לגופה מ"מ אסור מדרבנן. וכתב ב"י דכן כתב הסמ"ק. ונראה לי דלדעת הפוסקים אין טחינה באוכלין דלא חשוב מלאכת טחינה רק אם ע"י הטחינה נעשה מוכשר לאכילה או עצים לבשל בהן או לעשות מהן חלתא או רגבים של עפר לכיסוי הדם. ועפר זה שלא נעשה ממנו דבר לא הוי טוחן כלל. ומ"ש הלח"מ גבי הנוסר נסרים כדי ליהנות בנסורת שלהן דאפי' אין כוונתו ליהנות בנסורת חייב למאן דמחייב במלאכה שא"צ לגופה היינו משום שהנסורת עכ"פ ראוי להנות בו ע"כ חשוב טוחן. משא"כ עפר זה שאינו ראוי ליהנות בו כלל. והטור שהביא דברי הר' פרץ הוא משום דבסי' שכ"א לא הביא דברי התוס' דאין טחינה באוכלין. והסמ"ק לטעמי' דבמלאכת טוחן כתב דברי הר' יוסף דמותר לפרר לחם משום דאין טוחן אחר טוחן משמע דס"ל יש טחינה באוכלין דאל"כ לא הי' צריך לטעם זה. וא"כ כיון דאפי' לה"ר פרץ אינו אסור רק מדרבנן דמלאכה שאינה צריכה לגופה ובדרבנן נוכל לסמוך על האומרים דאין טחינה באוכלין. ואף שהרמב"ם מחייב במלאכה שא"צ לגופה מ"מ הוי ס"ס בדאורייתא. ספק אחד בדרבנן:

[לו] אסור להתרפאות בשבת כו'. הנה זה הלכה רווחת בישראל דרפואה בשבת אסור. ומבואר ברש"י ברכות ל"ו:

שבת ק"ח:

בד"ה מהו למימשי ובד"ה שפיר דמי. ביצה י"א:

בד"ה מהו דתימא. ע"ז כ"ח. בד"ה לא יגמע. ובתוס' שבת ס"ד:

בד"ה ובלבד. צ"ג. סד"ה אמר רב זביד. עירובין ק"ב:

בד"ה מחזירין. רמב"ם פכ"א מהל' שבת. ורמב"ן בספרו תורת האדם. טוש"ע סי' שכ"ח דהאיסור גזירה משום שחיקת סמנים. ומקור הדברים בשבת נ"ג:

בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן אמר עולא גזירה משום שחיקת סמנין [פירש"י במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סמנין והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן] אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר. אי הכי בהמה נמי נראה כמיקר. אין מיקר לבהמה [אין דרך להקר לבהמה הילכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים] ולבהמה מי גזרינן [במקום פסידא כי האי גוונא] והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי וכו'. רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סממנין גופה תנאי היא [דאיכא דלא גזור שאר רפואות אטו שחיקת סממנין] דתניא בהמה שאכלה כרישינן לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה [כדי שתתרפה גרסינן הכא לשון ריפוי שיהי' מיעי' רפויים בשילשול ומוציא רעי. לא יריצנה גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין] ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי אושעיא. עד כאן סוגית הגמרא. וכתב הרי"ף אפסקא הלכתא כר' יאשי' דלא גזר משום שחיקת סממנין. דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דליתי' סמנין עכ"ל הרי"ף. אך מפירש"י נראה לי שהוא מפרש הטעם משום פסידא דבהמה שהוא פירש קושית הש"ס ומי גזרינן [והתניא היתה עומדת חוץ לתחום וכו'] במקום פסידא כה"ג. ואם הי' מפרש המסקנא כהרי"ף דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דליתי' סמנים. ולשיטתו צריך לומר דה"ה דאינו בהול ביציאה חוץ לתחום דליתי' בעצמו. דאל"כ מה משני א"כ גם קושיית הש"ס ומי גזרינן הי' יכול לפרש כן מי גזרינן בבהמה שאינו בהול כ"כ. אלא ודאי ס"ל כל ההיתר בבהמה הוא משום פסידא דבהמה שתמות או ביציאה חוץ לתחום שתאבד. [ובאדם בחשש סכנה פשיטא דשרי אפי' בחולה שאין בו סכנה התירו רק בקצת חולי שאינו כולל כל הגוף גזרו] וכן הוא בתוספתא פי"ז בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה בחצר בשביל שלא תמות. וכן משמע לישנא דר' יאשי' מיקל. כן הוא הגירסא ברי"ף ופר"ח והרשב"א בשם הראב"ד עי"ש. ומשמע דבאמת יש לגזור אך שהקילו משום הפסד הבהמה והרי"ף פירש משום צער הבהמה וגזירה דשחיקת סממנים ליכא בבהמה. וקשה קצת הלשון דת"ק נמי מיקל משום צער בהמה היכא דליכא גזירה דשחיקת סמנים רק הוא ס"ל דאיכא גזירה. וא"כ הפלוגתא דת"ק ור' יאשי' אינו בקולא וחומרא רק בעיקר הדבר אם יש לגזור או לא. אך לפירש"י אתי שפיר ברווחא דפליגי אם הקלו משום פסידא או לא. (ב) ולכאורה נ"מ לדינא בין רי"ף לרש"י בדליכא סכנה לבהמה. לרש"י אסור ולרי"ף מותר. אך לאחר העיון נראה דהרי"ף ורש"י שוים בדינא וטעמא ומחלקותם רק בפי' הסוגיא. דהנה קשה להרי"ף מהתוספתא הנ"ל דמתיר רק בשביל שלא תמות. ולרי"ף הטעם משום דאין אדם בהול על רפואת בהמתו. ע"כ נראה דכי אמר הרי"ף דאין אדם בהול היינו בדליכא חשש שמא תמות אבל באיכא חשש דשמא תמות הא אמרינן בכמה מקומות ומהם בבכורות גבי בכור שאחזו דם אדם בהול על ממונו. וא"כ איכא למיגזר משום שחיקת סממנים. אך בהא שוב שרינן משום פסידא. ות"ק דר' יאשי' דאסר בדליכא חשש שמא תמות [לפנינו יתבאר די"ל דאפי' איכא חשש שמא תמות פליגי] והא דתוספתא בין לת"ק בין לר' יאשי' דלת"ק אתי שפיר בפשטות דבליכא חשש אסור. ובאיכא חשש שרינן משום פסידא. ולר' יאשי' נמי ניחא דבאיכא חשש אף ר' יאשי' מודה דיש לאסור משום שחיקת סממנין. אך דשוב שרינן משום פסידא. וכמו שביארנו להרי"ף כן הוא לרש"י. וכי הוצרך לרש"י לטעמא דפסידא היינו ביש חשש