אגלי טל קפד

מובן דא"כ למה דמשני ביש לו געגועין אינו צריך לטעם דמשום חולה שרי רבנן. וא"כ מאי מקשה הש"ס אי הכי אפי' דינר נמי ופירשו התוס' דידע הש"ס הגזירה דילמא נפל ואתי לאתויי אלא דמקשה כיון דמשום חשש חולי שרי לטלטל האבן אף דמדינא אסור משום מוקצה. מהאי טעמא לא נגזור. והא ביש לו געגועין מדינא מותר לטלטל האבן עם התינוק כמו שמותר לטלטל האבן אגב כלכלה מליאה פירות. והגאון רעק"א הניח הדבר בצ"ע] ואמרתי ליישב דטעם מטלטלין איסורא אגב התירא יש לפרש במ"ש רש"י פ"ק דביצ' י"ב. דכל טלטול משום גזירה דהוצאה היא ומה שלא גזרו על כלים ואוכלין שאין גוזרין גזירה אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. עיי"ש. ואם כן כיון שגם בטלטול דבר המותר יש טעם לאסור כמו בטלטול דבר האסור אלא שהתירו משום הצורך שיש בדברים המותרים. ועל כן כשמטלטל עמו גם דברים האסורים מותר ג"כ משום צורך דבר המותר. שהרי אין איסור יותר בטלטול דברים האסורים דאידי ואידי יש בהן גזירה דהוצאה ובדברים המותרים התירו משום הצורך. מותר גם דברים האסורים עמו משים הצורך הזה. זהו הטעם דמטלטלין איסורא אגב היתרא. והשתא ניחא ליישב קושיית התוס' דיתירו טלטול האבן משום התינוק. ולפמ"ש לא קשה דהא אליבא דרבא קיימינן דכר' נתן ס"ל דחי נושא א"ע. ואין בתינוק משום גזירה דהוצאה כלל מה"ת. ויש תוספת איסור בטלטול האבן משום הוצאה ע"כ אסור. ולא אמרי' בי' דמטלטלין איסור' אגב היתרא. ובזה ניחא ליישב הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב שלא העתיקו האוקימתא דיש לו געגועין ולכאורה הוא דבר תימה. ולפימ"ש אתי שפיר דלמה דקיי"ל דלא כר' נתן בהא דחי נושא את עצמו. ואף דבאדם מודים חכמים לר' נתן כתבו הראשונים דקטן שאינו יכול להלוך כבהמה דמי דמשרבט נפשי'. וע"כ הוצרך רבא לומר דכר' נתן ס"ל. וא"כ לדידן דקיי"ל דלא כר' נתן ויש בתינוק ג"כ גזירה דהוצאה שוב מותר טלטול האבן אגב התינוק כמו אבן אגב כלכלה מליאה פירות כקושיית התוס'. והרמב"ם בהלכותיו שהביא אוקימתא דיש לו געגועין על אביו [ומשמע שחזר בו מפירושו וכה"ג טובא] אזיל לטעמי' דפסק מימרא דרבא דחייב משום הכיס אבל לא משום התינוק. משמע דס"ל כדעת היש מתרצין שהביא המאירי בפ' המצניע. דאף בקטן חכמים מודים לר' נתן. והגמ' לרווחא דמילתא משני רבא כר' נתן ס"ל דלא כדעת הראשונים הנ"ל. ובפירושו ס"ל כדעת הראשונים הנ"ל:

(ה) והנה בנ"ד בפלפלין ותבלין שיש בהן שני ענינים. שמכשיר האוכל שנותן בו הפלפלין. וגם אוכל הפלפלין עצמם אגב המאכל. והרי כתב הרשב"א והובא לפסק הלכה ברמ"א סי' שכ"א דמותר לחתוך ירק דק דק כדי לאכול לאלתר כמו שכתבנו לעיל סעי' י"א [ובתשו' הריב"ש גבי גזירת גבינה מבואר דאפי' טחינה ממש לאכול לאלתר מותר. זולת בכלי המיוחד לכך] דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה כמו בורר אוכל מתוך פסולת דמותר לאכול לאלתר. אך זהו רק באוכלין שהם לעצמם וכיון שאוכלן לאלתר לא הוי דרך מלאכה רק דרך אכילה. אבל פלפלין לדעת הרמב"ם דחשוב מכשירין הוי דרך מלאכה ולא מהני מה שאוכל המאכל שנותן בו הפלפלין לאלתר. דומה לבורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפי' כדי לאכול לאלתר משום שאינו אוכל מה שבורר כמ"ש הרמב"ן שם. ולפמ"ש שיש בו שני ענינים אכילת עצמן ומכשירין דומה לברירת תורמסין מתוך פסולת שלהן דחייב דכפסולת מתוך אוכל דמי ואף שאוכל התורמסין מ"מ כיון דכפסולת מתוך אוכל דמי. ויש תיקון בהנשאר חייב. וה"נ כיון דהוא מכשירין גם כן וזה הוא דרך מלאכה. ועמ"ש במלאכת בורר ס"ק י"ד אות ג' ד'. וע"כ אסור דיכת הפלפלין בלא שינוי אפי' לאכול לאלתר. ואף לדעת הר"ן דחשוב גוף אוכל נפש היינו דאף שודאי חשוב מכשירין ג"כ הותר המכשירין משום האוכל נפש שאוכל טעם התבלין ג"כ. אבל בשבת אף לאכול לאלתר חייב משום המכשירין. אבל בשינוי דהוי מלאכה כלאחר יד דפטור מן התורה משום דלא הוי מלאכת מחשבת [כמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ח באבן העזר סי' קכ"ג ס"א] ומדרבנן אסור אע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת כמו מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש ודבר שאין מתכוין לר' יהודה. ה"נ כלאחר יד אסור מדרבנן. אך כדי לאכול לאלתר דכ' הר"ח דההיתר הוא משום דלא הוי מלאכת מחשבת דמחשבתו לאכילה ולא אסרו מדרבנן. צ"ל שלא גזרו גזירה שאין יכולין לעמוד בה. שאי אפשר לאכול הכל האוכל והפסולת. וכן בחיתוך דק דק שאי אפשר לדקדק שלא יאכל מאכלו חתיכות קטנות התירו משום שאינו מלאכת מחשבת. וע"כ בפלפלין שנתערב בו שני ענינים צורך אכילת עצמו דמותר משום שאינו מלאכת מחשבת וצורך מכשירין. אם הוא כלאחר יד דמותר מה"ת משום דלא הוי מלאכת מחשבת שוב מותר אפי' לכתחילה. מאחר שמצד אכילת עצמו התירו זה שאינו מלאכת מחשבת. אף שנתוסף בו צורך המכשירין מותר צורך המכשירין אגב צורך אכילת עצמו דאין איסור בזה המכשירין יותר מזה אכילת עצמו. דתרוייהו מותרין משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וכשם שהתירו לטלטל האבן אגב הכלכלה מליאה פירות כיון דתרוייהו יש בהן גזירה דהוצאה ובהכלכלה התירו מפני הצורך. התירו מפני הצורך ההוא גם האבן. וה"ה בנ"ד כשמשנה דתרוייהו מותרין משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וכשהתירו באוכלין מפני הצורך אף שנתערב בו מכשירין מותר ג"כ משום צורך ההוא. ולפי"ז אין היתר בדיכת הפלפלין בקתא דסכינא רק אם צריך להן לאכול לאלתר. ואין זה דוחק לומר כן. דהרי ברירת קטניות ביו"ט כתב הרשב"א דאין היתר רק בלאכול לאלתר. ואף דהתם מברר קודם בישול. וקרוב יותר שמברר לאכול לאח"ז אבל בשבת סתמא לאכול לאלתר. ואולי יש לומר דמותר אפי' לאכול לאחר זמן דיכול להערים ולומר לאכול לאלתר מכוינא והערמה בדרבנן שרי:

[לא] וכיוצא בהן שהכניסן למאכל בהמה כו'. ברייתא מכילתין קכ"ח רמב"ם פכ"א הי"ט:

[לב] וצריך ליתן לפני זקנים כו'. עיין לעיל ס"ק י"ז אות ג':

[לג] לפיכך אין מרסקין כו'. רמב"ם פכ"א הי"ח ועיין מגיד משנה וכסף משנה שם ובמה שכתבנו לעיל ס"ק י"ז אות ג':